זה קורה במשפחות הכי טובות, יום אחד הזאטוט חוזר הביתה ובפיו קללה. אם מדובר בבן שנתיים עד ארבע, סביר להניח שלקללה אין משמעות מילולית עבור הילד. ילדים מטבעם הם חקיינים מעולים, כיוון שהחיקוי הוא הכלי הטוב ביותר ללמידה. כך נלמדת השפה, כך נלמדים תפקידים בחברה וכך נרכשים ערכים.

זה קורה במשפחות הכי טובות, יום אחד הזאטוט חוזר הביתה ובפיו קללה. אם מדובר בבן שנתיים עד ארבע, סביר להניח שלקללה אין משמעות מילולית עבור הילד. ילדים מטבעם הם חקיינים מעולים, כיוון שהחיקוי הוא הכלי הטוב ביותר ללמידה. כך נלמדת השפה, כך נלמדים תפקידים בחברה וכך נרכשים ערכים. כאשר תינוק לומד לדבר, הוא לומד לקשר בין מילה למשמעותה, במקרה דנן, כאשר הילד מקלל בפעם הראשונה, ניתן לשער כי במקרה הטוב הוא מחקה את אחד מחבריו לגן,  או במקרה הגרוע - אותנו.

"לתגובת ההורה תהיה בדרך כלל השפעה על המשמעות הראשונית שהילד ייחס לקללה" מסבירה קרן מנור כהן , יועצת חינוכית במכללה האקדמית גליל מערבי. "אם נכעס או נעלב מאוד, הילד עשוי להסיק מכך שקללה זה דבר מעצבן או מכעיס וזה עשוי בהמשך לשמש ככלי עבורו  לבדיקת גבולות או למשיכת  תשומת לב שלילית.  אם נגיב בצחוק, סביר להניח שהילד יבין שזו אופציה לשעשע אותנו או דרך ליצור אינטראקציה של משחק, מה שיגרום לו לחזור על המילים שוב ושוב".

למעשה, אומרת מנור כהן, התגובה הרצויה בשלב זה היא התעלמות מצד ההורה. המילה שנאמרה נותרת עלומה ולא שימושית עבור הילד כך שרוב הסיכויים שתיזנח.

ומה עושים כאשר כאשר קללות הופכות לחלק בלתי נפרד מהלקסיקון של הילד? מנור כהן מספקת כמה כיוונים לפעולה:

בדקו את עצמכם - מהי הדוגמא שאנו נותנים לילד בהתנהגותנו, באלו מילים אנו משתמשים בשעת כעס? לדוגמא האישית בעניין זה יש משמעות נכבדת. איננו יכולים לצפות מן הילד לא לנהוג באלימות אם אנו מכים אותו ובמעשינו זה מלמדים אותו שאלימות הנה דרך לשחרור "קיטור" או להפגת כעס. באותה מידה אם אנו מקללים בכל הזדמנות בה משהו אינו לרוחנו, אין זה יועיל אם נאמר לילד שאסור לקלל, כיוון שאנו מעבירים לו מסרים סותרים ומבלבלים. עלינו לזכור כי בהתנהגותנו אנו מהווים מודל לחיקוי עבור הילד ועוד הרבה לפני שהילד החל לחקות אותנו ולהשתמש בקללות הוא צפה בנו והפנים את התנהגותנו.   

בדקו את ההקשרים - אל מי מופנות הקללות (לחברים, לאחים,להורים)? מתי החל השימוש בהן? באלו סיטואציות   נעשה בהן שימוש? ומה  הילד רוצה לומר באמצעותן (אני כועס, אני מתוסכל, אני בודד וכו')? שאלות אלה עשויות לסייע לנו לאתר מצוקה, אולי הילד מנסה לאותת לנו על קושי מסוים בדרך זו.    

"לעיתים, אין בידיו של הילד דיי כלים להתמודדות עם רגשות שליליים המציפים אותו והוא בוחר להשתמש  בקללות. בדומה לפעוטות אשר עשויים לנשוך כדרך לביטוי עצמי בהיעדר הכלי של השפה. ייתכן ויהא עלינו לצייד את הילד בכלים אחרים יעילים יותר להתמודדות עם רגשות שליליים", מציינת מנור. כלי אחד הוא  "השפה הרגשית" והכוונה היא לסייע לילד לבטא את הרגשתו במילים במקום להשתמש בקללה, לדוגמא: במקום לומר: "מטומטם" או "טיפש" לומר "אני מאוד כועס עכשיו", "זה קשה לי...." "אני עצוב כי לא הצלחתי" וכו'. כלי נוסף המסייע גם ביישום הכלי הקודם, הוא לנסות ללמד את הילד להשהות את התגובה.  על ידי זיהוי הרגש המתעורר לפני השימוש בקללה והשהיית התגובה, לומר לילד ברגע שאתה מתחיל להתעצבן זוז הצידה תספור עד 10 ואז תחזור למשחק.

מה במסגרת - מהו האקלים החברתי בגן או בצהרון בו הילד שוהה? מהם הקודים החברתיים במקום בו ילדי נמצא ומבלה חלק ניכר מיומו? והאם הקללות הן כלי להישרדות? עניין זה רצוי לברר גם עם הילד וגם עם הורים נוספים במסגרת בה הילד שוהה, האם גם הם חווים אלימות מילולית מצד ילדם, או החמרה בהתנהגויות שליליות אחרות. במידה והקושי משותף למספר הורים במסגרת, כדאי לשתף בתחושות את הצוות המטפל. ראשית יש לברר האם הצוות מודע למצב, אם התשובה חיובית כדאי לברר מה נעשה בעניין. ייתכן ויהיה  צורך בהיוועצות עם אנשי מקצוע כמו יועצת חינוכית או פסיכולוג, שיצפו במתרחש באותה מסגרת ויסייעו לצוות המטפל בבנייה ובהטמעה של תוכנית עבודה המשלבת הצבת גבולות וחיזוקים ליצירת אקלים חברתי נעים. 

גבולות בבית - ברגע שהחלטנו שהקללות נשארות מחוץ לפתח הדלת, עלינו להציב זאת כקו אדום, גבול שכל חריגה ממנו תגרור תגובה. לשם כך עלינו לאמץ לעצמנו שני עקרונות בסיסיים הנוגעים להצבת גבולות באופן כללי והם:

עקביות- עקביות הנה מילת המפתח, עלינו להיות עקביים בהצבת הגבול ולוודא כי אנו דורשים את אותן הדרישות מכל הילדים בבית .

אופן העברת המסר ואכיפתו- על המסר להיות מועבר באופן תקיף אך לא תוקפני. את רגשותינו כדאי להניח בצד, ולהעביר מסר ברור וחד משמעי, "אצלנו בבית לא מקללים", "אני לא מסכימה שתדבר באופן כזה" במידה ואנו חשים כי עצם האמירה אינה מסייעת ועלינו לאכוף את הגבול שהצבנו, ייתכן ויהיה צורך בשימוש בכלי של שלילת זכויות כגון צפייה בטלביזיה,  משחק במחשב או הליכה לחברים.

ולבסוף שיחה- כאשר מדובר בילדים גדולים יותר ניתן ורצוי גם לשוחח על המשמעות של ההתנהגות השלילית (שימוש בקללות). למצוא זמן שקט עם הילד, לפני השינה לדוגמא, לנסות להתוודע לרגשותיו של הילד ולחוויותיו וגם לשקף לו את ההשלכות שעשויות להיות להתנהגות לא נעימה כלפי חברים ("חברים עשויים להיעלב ממך ואז לא לרצות לשחק אתך...") ולחשוב יחד על פתרונות חלופיים.