צפיתי לא מזמן בילד, שחגג יום הולדת חמש, והגיע עם הסבתא לאחת מחנויות הצעצועים הגדולות. הסבתא, בחיוך גדול כמו שיש לסבתא אוהבת, אמרה לו :"תבחר, חמוד, איזה צעצוע או משחק שאתה רוצה!"  אחרי דקות אחדות הסתובב הילד בהתרגשות בין המדפים, ואחרי פרק זמן שנראה לי כנצח, אמר: "סבתא, אני לא מוצא כאן שום דבר שאני רוצה באמת".

מאת: ד"ר שרית סגל, פסיכולוגית קלינית, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה ויישומיה במכללת לוינסקי

אחד החלומות של כל ילד הוא להיכנס לחנות צעצועים ולמלא את עגלת הקניות עד תומה. מרבית ההורים מבטיחים לעצמם, עוד לפני שהרו את ילדיהם, שישתדלו לגרום לילד שיוולד להרגיש שנולד לתוך גן עדן. החלק הקל בטיפוח חווית גן העדן הוא העמסת חדר הילדים בשפע של צעצועים ומשחקים. כהורים שמנסים להגשים לילדים חלומות, אנחנו מציפים אותם בכל הטוב הזה, וחושבים שבכך אנחנו עוזרים לילד להרגיש שהעולם הוא מקום נפלא.

האמנם?

ממש לא. צפיתי לא מזמן בילד, שחגג יום הולדת חמש, והגיע עם הסבתא לאחת מחנויות הצעצועים הגדולות. הסבתא, בחיוך גדול כמו שיש לסבתא אוהבת, אמרה לו :"תבחר, חמוד, איזה צעצוע או משחק שאתה רוצה!" היא לא הגבילה אותו במחיר, לא חיפשה "משחק חינוכי", וכשהיא מלאת כוונות טובות רק רצתה להגשים לילד חלום. נשמע נהדר "מה שאתה רוצה". האם לא כך מרגישים בגן עדן? בעולם שבו אין מגבלות ואתה רק צריך להושיט את היד ולקחת מה שקוסם לך? עמד שם הילד, שבאמת היה חמוד, אחרי דקות אחדות הסתובב בהתרגשות בין המדפים, ואחרי פרק זמן שנראה לי כנצח, אמר: "סבתא, אני לא מוצא כאן שום דבר שאני רוצה באמת". הבעת התדהמה והאכזבה שניבטה מעיני הסבתא צרבה בעיני כל הסובבים.

מה קרה כאן? האם באמת הילד החמוד הזה כל כך צנוע ומסתפק במה שכבר יש לו? או אולי הוא חמדן, "בעל עיניים גדולות"  שאפילו חנות הצעצועים הגדולה הזו לא יכולה לענות על דרישותיו?

לא בדיוק. נדמה לנו שככל שניתן לילד יותר חופש בחירה, כך תגבר תחושת האושר שלו, כי כך הוא יבחר את מה שהוא באמת באמת רוצה. אנחנו טועים לחשוב שחופש ובחירה הן שתי מילים שמתייחסות לאותו דבר. אבל זו טעות. כעיקרון, בחירה וחופש לבחור הם נפלאים. אנחנו מקבלים דרכם שליטה על החיים, וזה נפלא. נכון גם שהחופש לבחור בין מספר מצומצם של ברירות הרבה יותר מהנה מאשר אי היכולת לבחור, אבל שפע מבלבל, מקלקל את ההרגשה הטובה הזו, וזה המקום להסביר מה קורה כשהילד מקבל עודף בחירה:

מה שקרה לילד בחנות הצעצועים הוא תופעה לא חריגה: שיתוק. מרוב בחירה הוא לא בוחר כלום. ניתן למנוע את השיתוק הזה: בשיחה מקדימה, שבה עוזרים לילד לברר מה הוא מחפש תוכל לכוון אותו בחנות לאגף שבו הבחירה לא תהיה קשה ומתסכלת. אם ישבנו בבית והגענו למסקנה שמה שהוא מחפש זה משחק בניה- המבחר במדף ה"לגו" יהפוך את החיפוש לאפשרי. השארנו לו את הבחירה, אבל צמצמנו אותה ממתסכלת לאפשרית ומהנה. לעומת זאת, אם הוא מתחיל להתלבט בחנות האם הוא רוצה משחק בניה או אולי משחק מחשב או אולי, בעצם, מכונית, הסיכוי שלא יבחר בשום דבר גדל והולך. אם האפשרויות ניתנות לסידור, למידרוג על אותו סולם, נוכל לעזור לו לקבל החלטה ביתר קלות. למשל, אם הכיוון הוא משחק בנייה, הרי שמשחק שבו יש יותר רכיבים, עדיף על משחק עם פחות רכיבים, או משחק שמתאים לגילו עדיף על משחק לילדים גדולים או קטנים ממנו.

אנחנו מוצאים שאם הילד התגבר על השיתוק- יש ירידה בטיב ההחלטות שלו. מאחר וקשה לו לבדוק את כל התכונות של כל מה שעומד על הפרק, הוא משתמש באסטרטגיה מאוד יעילה של "פישוט": הוא מתחבר לתכונה אחת בולטת של הצעצוע, כמו הציור של העטיפה, ובוחר בצעצוע הזה, למרות שזו בוודאי לא התכונה החשובה לו בצעצוע שבחר.

התופעה המפתיעה ביותר שאנחנו רואים במצבים כאלה היא, שאם הילד התגבר על השיתוק, ואפילו קיבל החלטה טובה, הוא יוצא בהרגשה לא הכי טובה. ציפינו להרגשת אושר עילאי, וקיבלנו ילד מתוסכל. לפני שאנחנו כועסים על כפיות הטובה שלו, כדאי שנבין מה קרה לו: ברור שאחרי שהוא התלבט, ובסופו של דבר בחר, הוא מבין שמה שבחר בו הוא טוב, אבל לא מושלם. כל דבר שאינו מושלם- קל לדמיין שהחלופה הייתה טובה יותר. ככל שיש יותר חלופות- קל עוד יותר לדמיין שמה שלא בחרנו בו היה יותר טוב. וכמובן שחרטה מורידה את הסיפוק מבחירה טובה. חרטה צפויה מונעת מלבחור בכלל. הילד כל כך משוכנע שיצטער אחר כך, שכדי למנוע את הצער הזה הוא מעדיף לא לבחור בכלל. החשש מחרטה הופך, לעתים, אפילו החלטות לא חשובות, כמו העמידה מול המקפיא הפתוח בחנות הגלידות כדי לבחור את הגלידה האחת, להחלטות בעלות משקל. זו הסיבה שאנחנו מוצאים עצמנו מאיצים בילדנו "תבחר כבר" והוא ממשיך להתלבט. זה ממש לא כדי לעצבן אותנו, הוא פשוט חושש שיתחרט אחרי שיבחר.

יותר מסובך: גם אחרי שבחר סוף סוף, ואנחנו יכולים לנשום לרווחה, הוא מגלה שהצעצוע שבחר הוא טוב, אבל לא טוב בכל מימד. ככל שיש יותר אפשרויות- הוא מגלה יותר תכונות מושכות שהוא דחה. אפילו כשצמצמנו לו את המבחר, הגענו יחד למסקנה שמה שהוא רוצה זו מכונית, הרי שהמכונית שבחר היא היפה ביותר, אבל לא המהירה ביותר או להיפך. תחושת ההחמצה מתחילה להעפיל לאט לאט במעלה הגרון, עד שפורצת בדמעות, ואנחנו , שוב, עומדים מאוכזבים, ולעתים כועסים על הילד כפוי הטובה. לא, הוא לא כפוי טובה, הוא רק מרגיש את התסכול וההחמצה.

האכזבה שלו מתחדדת עוד יותר, כי כשיש המון אפשרויות, עולות גם הציפיות מהבחירה. כשהיינו ילדים, היינו מאושרים מבובת הברבי שקיבלנו. היום, כשלכל ילדה יש אוסף של בובות ברבי ובראץ, אנחנו לא מבינים איך זה שאנחנו ידענו להוקיר תודה בניגוד לבנותינו. זה לא שהיינו אחרים.

אפילו לא היינו צנועים יותר או מחונכים יותר. לנו היה יותר פשוט כי הבובה היחידה שהייתה לנו הייתה בעינינו כליל השלמות. לא יכולנו להשוות אותה לאחרות, לא היו לנו ציפיות למושלמות של בובה. כשהציפיות היו נמוכות- אפשר היה לענות עליהן. ככל שהמבחר גדול- עולות הציפיות, וכשהציפיות גבוהות- גם הרגשה טובה נותנת תחושת כישלון. בעולם השפע הזה שבו הילדים מוצפים, לא יהיה שום דבר שיהיה יותר טוב ממה שאנחנו או ילדינו מצפים לו. הילד מצפה שמה שיבחר יהיה מושלם, וזהו בדיוק המתכון לאכזבה.

אז מה לעשות? קודם כל להבין. לא נכשלנו בחינוך כשאנחנו רואים את הילד שלנו עומד מאוכזב מול השפע המבלבל הזה, ולא מצליח לבחור משהו שבאמת ימלא אותו אושר. הוא גם לא כפוי טובה או ילד שלא יודע להסתפק במה שנותנים לו. הוא באמת מאוכזב, כי העמדנו אותו בפני מצב שבו קשה מאוד להיות מאושר. אנחנו שוגים בהנחה הבסיסית שיותר מבחר משמעו יותר אפשרויות בחירה הולמות, התאמה מושלמת יותר לצרכים ולרצונות. בפועל השפע המציף של אפשרויות הבחירה גורם לילד לפקפק ולבחון את ההחלטה שלו, אפילו לפני שהוא באמת מחליט ובוחר. השפע הזה משלה בציפיות לא מציאותיות וגורם לו להרגיש אשם על כך שלא בחר בבחירה הטובה ביותר.  רוצים לגרום לו להרגשת אושר וסיפוק אמיתיים?-צמצמו לו את המגוון !!! שחררו אותו מהמשימה הקשה של הבחירה הנכונה בעולם כל כך מציף באפשרויות ובגירויים.