כשהילדים קטנים, עוללים לכולנו ברור כי גופם חשוף לעיני כל. אנו מחתלים אותם, מלבישים אותם ומאפשרים להם לעשות את צרכיהם בפני כל. בשלב מסויים, תעלה השאלה עד מתי זה בסדר לנהוג כך ועל ידי מי? בדרך כלל תופנה השאלה בנוגע למקלחות של הילדים בעיקר כאשר מדובר במינים מנוגדים – קרי אבא הרוחץ את בתו ואמא הרוחצת את בנה. אך לא רק.

מאת: ריקי לוי דינר, מאמנת אישית ומשפחתית (M.A), מרצה בנושא שפת הגוף

 

כשהילדים קטנים, עוללים לכולנו ברור כי גופם חשוף לעיני כל. אנו מחתלים אותם, מלבישים אותם ומאפשרים להם לעשות את צרכיהם בפני כל. אין זה משנה מי בבית באותו רגע נתון גוף הילד 'מופקר' לעיני כל, וזאת ללא יכולת בחירה מצידו.

בשלב מסויים, תעלה השאלה עד מתי זה בסדר לנהוג כך ועל ידי מי? בדרך כלל תופנה השאלה בנוגע למקלחות של הילדים בעיקר כאשר מדובר במינים מנוגדים – קרי אבא הרוחץ את בתו ואמא הרוחצת את בנה. אך לא רק.

הבעיה הופכת סבוכה עוד יותר כאשר מדובר בבית בו אף ההורים אינם מתביישים בלבוש אדם וחווה שלהם. קיימים כמובן מתנגדים ולצידם התומכים.

עירום על הפרק – קצת סדר בעניין.

 

מודעות גופנית- מודעות מגדרית

המודעות הגופנית שלנו מתחילה להתבסס בשלב הינקות. בתחילה באמצעות תיווך – ליטופי ההורים למעשה מגדירים עברונו את גבולות הגוף, אחר –כך אט אט אנו מגלים לבד את הידיים, הרגליים ושאר פלגי הגוף. מכאן ועד סביבות גיל שנתיים נלמד, עדיין בתיווך, מה מותר לנו לעשות עם גופנו ומה לא, נלמד כיצד לשאת אותו ולהציג אותו לחברה. נלמד להתגאות בו! כך נאמר לבתנו לסגור את רגליה כאשר היא יושבת עם חצאית, ונאמר לבננו לחזק ידיו כאילו הוא עושה שרירים – הכל על ובאמצעות הגוף. הגוף עוזר לנו לבסס לאורך כל הדרך בין היתר את אישיותנו – גאה, בוטחת, צנועה, כנועה וכיו"ב.

עם זאת בגילאים אלו עדיין לא מתבססת ההכרה באשר לפרטיות הגוף, באשר לאיברים אינטימיים אלו יגיעו מאוחר יותר בין גילאי 4-6. המודעות באשר לפרטיות הגוף תתגלה כאשר הילד יבקש פרטיות כשהוא מתלבש, מתקלח, והולך להתפנות. לעיתים יגיע הצעד מבחירה אישית שלו ולעיתים יגובה הוא בהתבוננות חברתית ולמידה במערכות החינוך ש"הגוף שלי הוא רק שלי". לצד הלמידה החברתית הבקשה לפרטיות תתבסס באופן מתמשך ועקבי רק כאשר הצורך בזה יגיע באופן פנימי מתוך הילד עצמו. הדבר לוקח זמן ומשתנה מילד לילד- חשוב להבין ולהפנים כי אין לדחוק בילד, יש ללמד, לכוון ולאפשר לו להגיע לתובנות הפרטיות בזמנו ובקצב שלו.

מקלחות משותפות – עד מתי?

כאשר הילד מבקש את פרטיותו הגופנית יש לאפשר לו לעשות כן, לכבד. ניתן לוודא כי המקלחת אכן נעשתה כפי שצריך, בשאלות, בהכוונות, בהמלצות. אך לצד כל זה לתת פידבקים באשר לבגרות שהוא מפגין, באשר לעצמאות.

השאלה הנשאלת כעת היא מה קורה כאשר הילד עדיין לא מבקש את פרטיותו, מעוניין כי ימשיכו לקלח אותו אך ההורה עצמו אינו מרגיש בנוח בכך (חשוב לציין כי מצב זה מתרחש בדרך כלל כאשר מדובר באב ובביתו).

כלל ראשון:

התשובה הינה למעשה הכלל הנוגע לעירום בפרט וגופניות בכלל-  העירום, בין אם של הילד בין אם של ההורה אפשרי כל עוד שני הצדדים מרגישים נוח עימו. כאשר אחד מהצדדים מרגיש אי נוחות מסויימת בסיטואציה, יש להפסיקה ו/או לשנותה.

במקרה של מקלחות ניתן לקבוע כלל לפיו כל הורה מקלח את הילד מהמין שלו – אבא את הבנים ואמא את הבנות. נכון נשמע אוטופי ולא תמיד בר ביצוע בימים בהם ההורים עובדים עד מאוחר, אך עם קצת יצירתיות אפשר לפתור כל בעיה. מקלחות מוקדמות, מאוחרות, מקלחות בבוקר ועוד ועוד....

מעבר לכך אם תחושת אי הנוחות אינה כה גדולה לא יקרה דבר אם פעם ב....הבנתם את הרעיון!

כל זאת כאשר כמובן הילד מרגיש בנוח עם המצב. כאשר בקשת הפרטיות מגיעה כאמור מצד הילד – אין שום בעיה להתמודד עימה – לפחות לא מהסוג הנ"ל.

 

מרבה אחים, מרבה דאגה

בשלב מסויים ייוצר מצב בו ילדיכם נמצאים בשלב התפתחותי אחר ולכן צרכיהם שונים, ומכאן דרישותיהם כלפיכם.

חלקם יהיו בשלב בו יצטרכו עזרה בכל דבר – כולל הלבשה, החתלה, מקלחות וכיו"ב, וחלקם ידרשו את עצמאותם הכללית ולרבות הגופנית. כאשר נמצא אף מתבגר בבית התמונה משתנה כמעט ללא הכר.

משפטים נוסח – "לא מעניין אותי, אני מסתובב עם בוקסר וזהו" יתחילו להישמע ואתם תצטרכו להתמודד. אז איך מתמודדים.

כלל שני:

כמו בכל דבר בחיים, כך גם ובפרט בגופניות: יש ללכת עם הצד המחמיר! בעברית פשוטה יש להשמע לצד המרגיש אי נוחות עם סיטואציה מסויימת (כך אנו נוהגים לדוגמא כאשר אנו הולכים לבקר דודים ודודות, כאשר מתארחים בבית שומר מסורת וכיו"ב).

אם הילדים הקטנים אינם מרגישים בנוח עם המתבגר ההולך ללא חולצה ועם בוקסר חושפני, בעיניהם, הרי שיש לבקש ממנו לכבד את עמדתם. ניתן כמובן לערוך שיחות עם כל הצדדים (כתלות בגיל הילדים) ולהגיע לפשרה המאפשרת פתיחות וקבלה אחד של השני וצרכיו.

כלל שלישי:

קביעת אזורי אינטימיות. אזורי האינטימיות נוגעים הן למרחבים הגאוגרפיים שבבית, והן למרחבים הפיזיים של גופנו הפרטי.

כך ניתן לקבוע כי האח הגדול יתהלך ככל העולה על רוחו (אפשרי גם עם חברתו) בחדרו . עם זאת כאשר הוא יוצא אל הסלון – המתחם המשפחתי המשותף, עליו להתנהל על פי חוקי הבית הצנועים יותר.

בבחינת האזורים האינטימיים של גופנו, ניתן להחליט מהו האזור האינטימי שלי, למי אני מרשה להתקרב אליו ובאלו סיטואציות. כך לדוגמא מותר לאבא לקלח אותי אבל לסבן רק בגב ובבטן וכיו"ב. כל אלו נכונים כאשר הם עוקבים אחר הכלל הראשון - כל עוד שני הצדדים מרגישים בנוח עם הסיטואציה!!!

 

אני מאמין- הבדלים חברתיים

1.         אמא! אבא הוא עירום! הורים רבים הדוגלים בפתיחות גופנית, מתקשים לשנות הרגלים כאשר הילד אינו 'מיישר קו' עם האני מאמין שלהם. כך נתקלתי לא אחת במשפחות בהן האם הולכת ללא חזייה עם חולצה חושפנית ובניה נבוכים מכך, ולהיפך אבות המסתובבים בבית בתחתוניהם והילדים בכללם אינם מרגישים בנוח עם הסיטואציה.

אז נכון כבר הפנמנו את הכלל הראשון, אך לשנות הרגלים אינו דבר של מה בכך עבור אנשים בוגרים. מבחינה זו יש לזכור, כי מוטלת עלינו אחריות החינוך וכפי שאנו 'מתקפלים' בהמון סיטואציות לטובת ילדנו, יש לראות גם בסיטואציה זו את טובת ילדנו והיא השלמות הרגשית שלהם ובניית אני מאמין גופני ובוטח שלהם. לא רק זאת אלא שהתמודדותם עם עירום הוריהם עלול להוביל למבוכה באשר לאינטימיות זוגית בהמשך, נוחות מינית אישית וכיו"ב. כמובן שנושא זה הינו נושא לסדרת כתבות בפני עצמה ואינו יכול לעלות במספר שורות בכתבה זו – אך חשבו על כך, אם הילד לא מרגיש בנוח מדוע לעמת אותו דווקא עם נושא זה?

2.         אבא! השכנה עירומה! מה קורה כאשר אצלכם בבית נהוגה פתיחות גופנית אחת, ובבית החברים אחרת לגמרי. בהתאם לכלל השני הרי שאם החברים מגיעים מן הצד המחמיר לא נורא. הם צנועים יותר, ואתם הרי ממילא לא שולחים את הילד עירום אליהם. הבעיה מתעוררת כאשר הילד מתארח בבית מתירני הרבה יותר מזה שהוא רגיל אליו. לצורך העניין בית בו עירום הוא עניין של מה בכך, בו האב הולך עם התחתונים שהזכרנו, אם ללא חזייה וכלל הילדים מתרוצצים עירומים כביום היוולדם (אני לא מפריזה יש לי במשפחה המורחבת משפחה כזאת).

אם הילד אינו מרגיש בנוח ללכת שוב לבית הזה בשל סיבות אלו אין להכריח אותו. עם זאת, על מנת שלא יפסיד חבר ניתן פשוט להחליט לארח אצלכם ושבמקרה זה לא תהא הדדיות באירוחים. הבעיה האמיתית היא כאשר מדובר בקרובי משפחה ו/או בחברים של ההורים גם כן הנהנים מביקורים ובילויים משותפים. היות ולא נוכל לשנות את כל העולם ניתן פשוט להנחיל לילדנו הסבר פשוט הנוגע ל-

כלל רביעי:

אנו חיים בחברה מגוונת וכל אחד חי לפי מה שהוא מרגיש נוח. הם מרגישים נוח ככה, אנחנו אחרת.

או כפי שבני שאל אותי באחד מהאירוחים של קרובת משפחתי – "אמא אני יכול ללכת ערום כמו הילדים של דודה....". כמובן שהסברתי לו שאצלנו אנחנו לא מתפשטים סתם, אלא אם כן נכנסים לבריכה או לים וגם אז...יש בגד ים.

ניתן לגבות את ההסבר בשוני הגדול שקיים בחברה הישראלית בין מגזרים שונים. הלא כל עניין העירום לא יעלה על הדעת לדיון או שיחה קלה בבית חרדי לדוגמא. כמובן שאת השיחה הזו יש להתאים לאופי הילד, גילו ובשלותו הרגשית.

 

בגופי אני!

לא בכדי נתונה הכותרת הנ"ל. לצד ההכוונה שלנו ההורים את ילדנו בכל תחום שהוא, חשוב לזכור כי אכן המשפט "הגוף שלי הוא רק שלי" שריר וקיים. הוא לא שלנו, ההורים. זהו אולי הנכס הראשון המופקע מידנו בכל הנוגע לילדנו. זהו הנכס בו נצטרך לדעת לשחרר ברגע שהילד דורש מאיתנו זאת. אל תשחררו חינוך נוקשה בנוגע לבילויים, התנהגות נאותה, מוסריות וכיו"ב. אבל שחררו את גופניותו ברגע שידע לדרוש זאת ולהסביר מדוע הוא דורש זאת. הדבר יעשה רק טוב לו ולאישיותו.