כל הורה ניתקל בשלב כלשהו בתופעה: יום אחד הילד פוצה את פיו, ומבין שפתיו הזכות בוקעת מילה גסה או קללה. ההורה עומד מול הילד מופתע והמום. איך נכון להגיב?

מאת: דפנה תייר - יועצת חינוכית התפתחותית M.A

שירי כבודי-אביב

כל הורה ניתקל בשלב כלשהו בתופעה: יום אחד הילד פוצה את פיו, ומבין שפתיו הזכות בוקעת מילה גסה או קללה. ההורה עומד מול הילד מופתע והמום.

 

כך חשה גם ליאת, כאשר שי- ביתה העדינה והמתוקה בת השלוש- השמיעה יום בהיר אחד מילה שכזו. ליאת, נסערת במקצת, העלתה את הנושא במפגש הקבוצתי. אמהות נוספות הצטרפו וסיפרו שגם הן כבר זכו לשמוע מהפעוט הפרטי שלהן מילים מלבבות שכאלה. אין צורך לצטט כאן את המבחר, כולנו מכירים אותו ויש בו מכל טוב.

"אני יודעת שהיא שמעה את זה מילד אחר בגן. בטח לא אצלנו בבית. איך אני אמורה להגיב לזה? והאם אפשר בכלל למנוע את ההשפעות השליליות האלה?"- תהתה ליאת.

 

אכן, שאלות טובות. אך ראשית אולי כדאי להבין איך מתרחשת התופעה.

 

ובכן, הפעוט לומד לדבר ובמהרה פולט את מה שהוא קולט. אוזנו קרויה לשמוע הכול, ובמוקדם או במאוחר הוא שם לב שפה ושם ישנן מילים שהן קצת יוצאות דופן: הן נאמרות בסיטואציות בעלות מטען ריגשי ונאמרות בטון ובפוזה מודגשים. ואז, ביום בהיר, הילד עצמו מחליט להשתמש באותה מילה מרגשת, מבלי שאפילו יבין את משמעותה (ברבות הימים הוא יבין את משמעותה וילמד מתי "מתאים" לתקוע אותה בפרצופיהם של אחרים...).

לעיתים הוא גם נוכח לראות את ההשפעה של המילה המיוחדת הזו על האדם שלו היא נאמרה: אם בגן, בבית, או במקום אחר, היכן שיפריח אותה לחלל- מיד יזכה בתגובה שרק תחזק בו את ההכרה כי למילים שכאלה עוצמה מיוחדת: החבר בגן רץ בוכה לגננת, ההורים נבוכים וסבא וסבתא מזועזעים...

 

בלתי אפשרי למנוע מילדים לשמוע שפה לא נאותה וקשה מאוד למנוע מהם לנסות ולהשתמש בה. אנחנו רוצים להאמין שהילד נחשף לשפה הזו מחוץ לבית, אך עם היד על הלב- מי מאיתנו לא משתמש מדי פעם באיזו מילה עסיסית תוך התעלמות מכך שהילד בטווח שמיעה? היזכרו לרגע מה קורה כשאתם נוהגים- הפעוט מאחור ברכב, חשוף ל"מחמאות" שאתם מסננים בשפתיים קפוצות לכיוונם של הנוהגים סביבכם. או כמו אותה אם שנבוכה לשמוע את בנה הפעוט, שלא מכבר החל לדבר, כבר מתבטא גם באנגלית כשהוא אומר "שיט" על כל צעד ושעל. רק אז נעשתה מודעת לתדירות בה היא עצמה משמיעה מילה זו.

כיוון שכשהילד משתמש במילים שכאלו לראשונה זה תופס את ההורים לא מוכנים- תגובתם לכך חריפה. בתגובה שכזו הם נותנים, שלא במתכוון, חיזוק לילד על התנהגותו הקלוקלת. הילד זוכה בתשומת לב והוא מבין שהוא מצא דרך מצויינת לקבל אותה.

 

אם כך, כיצד רצוי שההורים יתייחסו לתופעה?

ראשית - להימנע בעצמם משימוש בשפה שכזו. מודל החיקוי שאנחנו נותנים בהתנהגותינו חזק מכל הטפות המוסר.

שנית - לא לאבד את העשתונות... לומר לילד משהו בסגנון: "אני יודע/ת שיש ילדים (או אנשים) שאומרים את המילים האלה, אבל אצלנו במשפחה אף אחד לא אומר מילים כאלה, גם לא את/ה". מעבר לכך - עדיפה תגובה של התעלמות מהילד כל עוד הוא מדבר כך, שכן היא תהיה אפקטיבית יותר מענישה.

 

ולבסוף - מה שלכאורה מובן מאליו ובכל זאת תמיד טוב להזכיר: לתת לילד חיזוקים חיוביים ותשומת לב כשהוא מדבר ומתנהג כיאות.