זה קורה בהרבה משפחות טובות. בלי כוונה רעה ואף בלי מודעות לכך הורים רבים "מלבישים בתחפושות" או מתייגים את ילדיהם. זה עשוי להתחיל עוד לפני שהתינוק נולד. בעודו בבטן ההורים מחליטים שהוא תינוק "היפר" כי הוא כל הזמן בועט...

מאת: דפנה תייר - יועצת חינוכית התפתחותית M.A

פורים כבר בפתח, והשאלה הנצחית - למה מתחפשים השנה נשמעת מכל עבר. הריצה אחר התחפושת המתאימה לילד כבר עוד מעט מאחורינו. מקווים שיהיה פורים שמח ובעיקר שהילדים ייהנו בתחפושות שלהם.

אך מה עם התחפושות והמסכות שאנו עוטים כל השנה? והאם יתכן שכהורים אנחנו גם נוטים להלביש את ילדינו בתחפושות? מהן? האם הן מתאימות להם?

זה קורה בהרבה משפחות טובות. בלי כוונה רעה ואף בלי מודעות לכך הורים רבים "מלבישים בתחפושות" או מתייגים את ילדיהם. זה עשוי להתחיל עוד לפני שהתינוק נולד. בעודו בבטן ההורים מחליטים שהוא תינוק "היפר" כי הוא כל הזמן בועט: "זה יהיה כדורגלן" מצהיר אביו בגאווה. כשהוא נולד והסבתא הנרגשת בוחנת את אצבעותיו העדינות הוא לוחשת בתקווה: "יש לו אצבעות של פסנתרן".

כמה שעות אחרי הלידה האימא כבר יודעת לאבחן את אופיו של התינוק והתיוג ממשיך: זה "צרחני" ולעומת זאת ההוא - "מלאכי".

השבועות חולפים, החודשים נוקפים וההורים בטוחים עוד יותר שהם קולטים נכון את הילד. לתגיות מתחיל להתלוות גוון שיפוטי: אם זה תינוק אומלל שסובל מגזים ולכן בוכה ללא לאות - הוא עלול להיתפס כתינוק "קשה". אם זהו תינוק שההתפתחות המוטורית שלו איטית מעט - הוא עלול להיתפס כ"פלגמט". תינוק, שלמזל הוריו, אוהב לישון ייתפש כתינוק "נוח".

השנים עוברות, הילדים גדלים. כעת באמת סבורים ההורים שהם יכולים לומר במלוא הביטחון מיהו הילד. נשאלת השאלה עד כמה התיוג נכון, הוגן ותורם לילד ולמשפחתו, או שמא זו רק תחפושת שנוחה להורים אך אינה הולמת את אישיותו האמיתית של הילד. לדוגמה, אני שומעת לא פעם הורים תופשים ומכנים את ילדם הפעוט "עקשן"  כשלמעשה זהו איפיון של גיל ואולי, במקרים מסוימים, גם רמז לקושי של ההורים עצמם להציב לו גבולות. וכשיש להורים יותר מילד אחד - אז הם כבר מומחים אמיתיים לזיהוי ולסיווג ילדיהם. אמא אחת סיפרה לי על ביתה  ה"ביישנית": " גם אני הייתי כזו" - הוסיפה, ובזה סתמה את הגולל על האפשרות לנער את התווית מביתה. נכון, הילדה לא מתלהבת להשתתף במסיבות הגן וגם לא לענות על שאלות של מבוגרים לא מוכרים, אך זה לא מגדיר אותה כ"ביישנית". זה רק מגדיר את ההתנהגות המסוימת הזו כהתנהגות ביישנית (אם כי לגיטימית ונורמאלית), אך לא בהכרח נכון כהגדרת אישיותה של הילדה. יותר מכך: גם אם זהו מאפיין אישיותי, לצידו ישנם עוד כמה מאפיינים  שרצוי להכיר בהם ולהוסיפם לתפישה של ההורים את ביתם. תפישה רחבה של מורכבות אישיותו של הילד היא נכונה יותר, הוגנת ותורמת להתפתחותו הרגשית התקינה. משתי הדוגמאות שלעיל ניתן ללמוד גם כיצד עלול התיוג של הילד לזלוג אל מחוץ למשפחה, כשההורים מתייגים את ילדם באזני הגננת, המורה או סתם חברים.

ראוי לציין שהורים עשויים לא פעם לזהות נכונה תכונת אישיות, נטייה, כישרון או דפוס התנהגות חוזר ומתמשך. אך גם אז נשאלת השאלה אם כדאי להיתפס לכך ולסווג את הילד לפי דפוס זה בלבד: זה ה"עצמאי" שבין האחים, ואילו אחותו מתויגת כטיפוס "האמנותי". הבת מתויגת כ"אחראית" מבין האחים, ומכיוון שמשבצת זו כבר תפוסה במשפחה עלול אחיה להיות משובץ למשבצת הפנויה של ה"שובב". יש לציין שלעיתים האחים עצמם עשויים לתייג זה את זה (לא פעם על דרך השלילה) ועל ההורים להיות ערניים לכך ולהתערב אם יש צורך למנוע נזק אפשרי לדימויו של הילד.

כולנו מכירים תופעה זו ורובינו נוטים לקחת בה חלק. אך עלינו להבין שיש לה גם מחיר. היא מצמצמת את התפישה של ההורים את הילד וכך היא גם משפיעה בהמשך על תפישתו את עצמו, תפישתו בקרב אחיו ובכלל במשפחה. מבחינת בניית הזהות העצמית - היא מקבעת, היא מגבילה והיא לא מאפשרת גמישות ושינוי. היא משמשת לא פעם כנבואה שמגשימה את עצמה וקשה מאוד להימלט ולהשתחרר ממנה, אפילו כשהילד מתבגר. הילד מאמץ את התיוג הזה כזהות שלו, גם אם התיוג מוטעה, וכך נוצרת ה"זהות העצמית המזויפת" הבעייתית כל כך מבחינה פסיכולוגית: אדם שנאלץ לעטות מסיכה ושאינו מרשה לעצמו להיות "האני האמיתי" שהוא. וויניקוט - הפסיכיאטר, רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי האנגלי הנודע - טוען שילד כזה נאלץ להסתיר את האני האמיתי שלו תחת שכבות של התחזות, הכחשה וניכור עצמי.

חשוב להדגיש כי הדבר אמור גם בתיוגים חיוביים לכאורה ("הגאון", "היפה", "הפסנתרנית", "הספורטאי", "העצמאי" וכד'). ה"תפקיד" הזה שהוטל על הילד עלול לשבש עד מאוד את התפתחותו ובריאותו הנפשית.

אחד ממאפייני המשפחות הבריאות הוא השחרור מתיוג הילדים, הימנעות מהצמדת אפיון בלעדי לילד וגמישות וניידות של ה"תפקידים" בין האחים. הורים מודעים יוכלו אז להבחין כיצד הילד ההופך למתבגר משתנה מול עיניהם, זונח איפיונים שהיו בילדותו ומגלה תכונות חדשות ולפעמים אף הפוכות וסותרות (הילדה הביישנית של פעם הופכת עם השנים לנערה בעלת בטחון עצמי שופע). ולכן, אם חטאנו והדבקנו תווית לילד, בואו נהיה מודעים לכך ונדאג מראש שהתווית תהיה מדבקה זמנית בלבד, שבקלות ניתן להסירה ולשנותה, שוב ושוב.

 

או במושגים של פורים: סביר להניח שילד לא ירצה להתחפש שנה אחר שנה באותה התחפושת עד לבגרותו. התחפושת לא פעם מבטאת את השלב שבו הילד נמצא, את תחומי התעניינותו ואף את אישיותו או מאוויי ליבו - ואלו משתנים לאורך השנים. לפיכך תפקידנו כהורים להיות קשובים לו ולרצונו לשנות תחפושות.

חג פורים שמח!