לעיתים תכופות מדי אני שומעת הורה מתאר סיטואציה בה ניכר שהילד במצוקה רגשית קשה, ואני מתרשמת שההורה לא מבין את תפקידו בויסות התחושות האלה. זה קורה באותם מצבים שכל הורה מכיר, בהם הילד מתבכיין או מתעקש על עניין כזה או אחר, שלרוב נתפש אצל ההורה כזוטות.

מאת: דפנה תייר - יועצת חינוכית התפתחותית M.A

 

"הגיע הזמן לדבר עם האמהות קצת על ויסות רגשי" -  אני חושבת לעצמי באחד הערבים בתום עוד פגישה של אחת מקבוצות האמהות שבהנחייתי.  שמתי לב לאחרונה שמשהו מתפספס להן בעניין זה כשהן מתמודדות עם הילד הפרטי שלהן. הדבר בולט במיוחד סביב "גיל שנתיים הנורא" המפורסם, שלמעשה עשוי להופיע בטווח שבין גיל שנה וחצי לבין גיל ארבע פלוס.

ערב למחרת אני צופה, כרבים וטובים אחרים, בעוד פרק בתוכנית הריאלטי "האח הגדול". אני מתבוננת בדמויות שם ומוצאת את עצמי מנתחת את התנהגותן בהיבט של הויסות העצמי. הנסיבות הקשות והמלחיצות בהן נמצאים האנשים בבית "האח הגדול" מביאות מצבים והתנהגויות לידי הקצנה. אני מתמקדת ביכולת, או נכון יותר - חוסר היכולת, של כמה מהדמויות לווסת את עצמן מבחינה רגשית: כל גירוי מעורר תגובות עוצמתיות, נדמה שאין להן כל יכולת איפוק או שליטה עצמית, כל אירוע הכי סתמי מקבל משמעויות מוגזמות, ומתגלה קושי ברור ביכולת ההרגעה העצמית. אותן דמויות שמתקשות בויסות הרגשי של עצמן נכנסות ל"תקלים" בתכיפות גבוהה יותר ומתקשות יותר מהאחרים בניהול מערכות היחסים החברתיים שלהם. אך בעיני, לא פחות מדאיג הוא המחיר הנוסף שהאנשים משלמים על הליקוי ביכולת הויסות העצמי שלהם והוא - מה שקורה לדמות בינה לבין עצמה: הסבל שהיא חווה כשהעוצמות הרגשיות כל כך מוקצנות ולא ניתנות לשיכוך ולהרגעה. עומס הרגשות השליליים המוגזמים יוצר אצל הדמות מועקה קשה שלא פעם שוברת את רוחה.

 

ואיך כל זה מתקשר ליחסי הורים וילדים בגיל הרך? לעיתים תכופות מדי אני שומעת הורה מתאר סיטואציה בה ניכר שהילד במצוקה רגשית קשה, ואני מתרשמת שההורה לא מבין את תפקידו בויסות התחושות האלה. זה קורה באותם מצבים שכל הורה מכיר, בהם הילד מתבכיין או מתעקש על עניין כזה או אחר, שלרוב נתפש אצל ההורה כזוטות. ההורה מתקשה להבין למה הילד עושה מזה עניין, מתיש אותו ומוציא אותו מדעתו.

ברגעים אלה הורים רבים מדי בוחרים פשוט להתעלם מהילד: "שיבכה, שישתולל - עד שיירגע... רק אז אני אתייחס אליו". חוששתני שתגובה זו אף מקובלת ואף מומלצת בגישות מקצועיות מסוימות. צר לי, אך איני מסכימה עם תגובה זו. אמנם צר לי על ההורה הנאלץ להתמודד עם ה"קריזות" של הילד, אך במיוחד צר לי על הילד. צר לי על הילד שנמצא במצוקה רגשית אמיתית ולא מקבל את העזרה לה הוא זקוק בויסות הרגשי שלו.

 

ילד שגדל מבלי שקיבל התייחסות מתאימה לרגשותיו, תמיכה והכוונה כיצד לווסת את רגשותיו יהפוך לבוגר המתקשה בוויסות עצמי. רוב ההורים יודעים לעזור לילד ולהרגיעו כשהילד מפחד או כשהוא נחבל. אך כשהילד נסער רגשית עקב רצונותיו שלא מובנים או לא נענים (גם אם בצדק) והוא מתוסכל ואף פגוע - שם ההורים בוחרים להתעלם ממה שהילד חווה רגשית. הם עסוקים בהתנהגות המקוממת שלו ושוכחים שמתחת לה ישנה מצוקה רגשית אמיתית.

שנות הילדות הראשונות הן שנים משמעותיות מבחינת התפתחות יכולת הויסות הרגשי. בשנים אלה ההורה אמור לסייע לילד וללמד אותו לווסת את רגשותיו, והורים רבים עושים זאת אינטואיטיבית. לא פעם, באינטראקציה עם הילד, מאפשר לו ההורה לבכות וליפרוק את רגשותיו, מנחם את הילד, מקשיב לילד ומכיל אותו, מביע רגשות אהבה וקבלה הן במגע והן בדיבור, מסיח את דעתו של הילד ומרחיקו מהגירוי השלילי, ממשיג מחדש את האירוע ושם אותו בפרופורציות המתאימות וממקד את תשומת ליבו של הילד בגירוי חלופי חיובי ונעים.

תינוק כמעט ולא מסוגל לווסת את עצמו בכוחות עצמו ותלוי מאוד בויסות החיצוני - זה שההורה מעניק לו. במהלך השנים הבאות, בעזרת ויסות עצמי מונחה על ידי ההורה (ודמויות נוספות סביב הילד) לומד הילד להתמודד עם הצפת הרגשות המתעוררת לעיתים בתוכו. בשנות הילדות המאוחרות יותר הולכת ומתגברת אצל הילד המודעות לרגשות בכלל ולחשיבות הויסות העצמי בפרט (ילד הלוקה ביכולת זו עלול לספוג ביקורת חברתית, בסגנון "מה אתה בוכה כמו תינוק?").

תקוותינו שבסופו של תהליך התפתחותי תקין, ידע האדם הבוגר לווסת את רגשותיו ויפתח יכולות ודרכים יעילות להרגיע את עצמו.