אנחנו נהנים נורא לטייל. כיף לנסוע עם המשפחה. זמן איחוד וגיבוש. בדרך ניתן לראות את נופי ארצנו הירוקים - ממש תענוג. רק מה, לפעמים יש פאוזה בתענוג . אני מדברת על הריבים. על מה הם יריבו? ממש לא משנה! הם תמיד ימצאו נושא.
 

מאת: טלי תקומי
 

אנחנו נהנים נורא לטייל.

כיף לנסוע עם המשפחה.

זמן איחוד וגיבוש.

בדרך ניתן לראות את נופי ארצנו הירוקים - ממש תענוג.

רק מה, לפעמים יש פאוזה בתענוג .

  

והפאוזות הולכות ומתארכות, ככל שהילדים שלנו מתארכים.

הבעיה שהילדים שלנו הם גם אחים אחד של השני, על כל ההשלכות (גם זה כבר היה, ומהחלון).

אני מדברת על הריבים.

על מה הם יריבו?

ממש לא משנה! הם תמיד ימצאו נושא.

אם היעד הוא תל אביב, זה יכול להיות וריאציה על:

"אמרתי לך שעוד לא הגענו לתל אביב, טיפשה!"

"אממאאא... הוא קרא לי טיפשה!!!!"

זה די להיט.

או, למשל- "אבאאאא.... היא לא מביאה לי את הבמבה..."

גם הולך הרבה.

בקיצור- אין לנו, במיוחד, הרבה רגעי שקט, או נחת בנסיעות.

מה לעשות אנחנו בני אדם, רוצים וחושבים שמגיע גם לנו לנסוע כמה דקות בשקט ורצוי גם עם מוסיקה יוונית שקטה, שאנחנו אוהבים, להעביר דעות וחוויות מהנוף.

ואז צץ לנו הרעיון.

ככתוב - "בתחבולות תעשה לך"  נסיעה (זה לא אני, זה המוטו של דוד, המורה לנהיגה שלי)

אז, אחרי שכמה שנים סבלנו בשקט, לא מבחינתם, מבחינתנו.

ואז מי מאיתנו ,לא זוכרת מי, טיכס עצה והגה רעיון גאוני:

"בואו נשחק את משחק השקט!", אמר בעלי לילדים ,יום בהיר אחד...

דממה השתררה באוטו.

הילדים עזבו, סימולטנית, את שרידי שקית הביסלי הקרועה וזכינו לרגע נדיר של תשומת לב...

ידענו שזה יהיה שלאגר, מהטעם הפשוט, שאנחנו הורים שלהם ודבר אחד אנחנו יודעים -

שלשחק, הם אוהבים. כמעט כמו לריב...

מה הבעיה במשחק הנפלא הזה?

שעוד לא המציאו אותו, או בכל אופן,

שאין אנו מכירים אותו....

ולפיכך, כשחזרנו הביתה,

חיפשנו בכל "הפעלופדיה" שמצאנו ולא העלנו משחק שקט אחד לרפואה, בינות כל משחקי

ה"הידד" והחגים.

התרוצצו שמה כל מיני עיסות נייר ועפיפונים מקרטוני חלב, אבל זה לא הולך עם האוטו

שלנו, שכבר ממילא, אגב, עשוי מנייר וגם בפנים מפלס העטיפות גבוה מנשוא.

בבירור קצר אצל הילדים, הסתבר לנו, לחרדתנו, שגם הם לא מכירים משחק שקט.

הם בפרוש ציפו מאיתנו להנחייה בכיוון.

לזכותם ייאמר כי הם מאוד מכבדים כללים הילדים שלנו.
(כשזה נוגע למשחק, כמובן, ולא, חלילה,לשעת שינה נורמלית בלילה).

אצל החבר`ה שלהם, לדוגמה, לא עוברת שניה בלי לריב, סטייל בית המחוקקים, על פרשנות חוקתית של כללים של משחק זה או אחר...

 אז הוחלט-

יש להמציא משחק חדש, על כלליו.

דווקא די שמחנו, לקחת חלק בהכנה לכנסת של יורשנו,

ראינו בזה חינוך לאזרחות טובה.

שיתפנו עמם פעולה בשמחה.

הקטנה, נקרא לה עדנה, לצורך העניין, צייצה ציוץ פרלמנטרי ראשון -

מהרגע שאני אומרת עעעעכשיו מתחילים לשחק...

הגדול לא ויתר על זכות וטו וסבר -

"יו! זה לא מהרגע שאני אומר"

כאן נאלצנו להתערב והצענו הצעה לסדר היום (שלא עשה סימנים של נגמר) -

שפעם זה יהיה-הוא-טומי ופעם- היא-עדנה.

ההצעה התקבלה בקריאה טומית, אופס.. סליחה, טרומית.

הלאה -

הפעם שאל הגדול, טומי, שאילתא משלו:

"האפצ'י  זה נחשב?" הוא שאל.

תודו שעל זה לא חשבתם...

הוא קרוב למחונן, המחוקק הקטן, כמו סבא שלו מהונגריה.

הוחלט שיחשב.

אההה ומה לגבי שיעול?

עקפה מימין המחוקקת עדנה.

הוחלט שכן.

"אההה ומה אם מישהו צריך פיפי???"

טוב,הבנתם את הפרינציפ.

חוק זה חוק.

הליך החקיקה לוקח זמן...

טחנות הצדק טוחנות לאט (את העצבים הרופפים של ההורים)

תוך שבע עשרה טיולי יום שבת, גיבשנו חוקה ל"משחק השקט".

והנה-בטיול ראש השנה לאילת החלטנו שאנחנו עושים לו הרצה וחונכים אותו.

אי שם, דרומה לבאר שבע, אחרי שהחלפנו את הקקי הרביעי של הקטן וניגבנו את הקיא ושרידי המרשמלו...

ואחרי הסיפור-ברבי השביעי...

אמרנו-עד כאן!
"בואו נשחק משחק השקט", הציע אבא.

מכיוון שכבר היה לנו נוסח מודפס, עם חתימת נוטריון, לחוקי המשחק,

הם הסכימו.

עדנה הקטנה אמרה את ה"מ ע כ שששששיו " החגיגי.

והשתררה דממה.

איזה תענוג!

שקט ושלווה.

..............................................

 עברנו גמל אחד בדיוק...

כשנורא התחשק לנו, לשמוע את דיסק שירי "הזמר היווני" כמו פעם, בימי רווקותנו הקצרים מדי.

אנו מאוד אוהבים אותם ולכן יש לנו כמה דיסקים.

אנו בטוחים שיש לנו כמה דיסקים.

רק מה, איה הם?

 

כאן מצאנו עצמנו בבעיה.

כדי לברר איפה הם,

לא היו מספיק תנועות עיניים...

היה צריך לדבר.

ולדבר זה לא חוקי במשחק.

עכשיו:

אני לא הייתי צריכה "האפצ'י"

ואף לא פיפי או קקי,

לא היה לי שיעול....

לא היה לי "קייס"

אוףףףף.

חוקים מחורבנים!

ניסיתי לצקצק לאהרון, בעלי, מהזוית, אבל המטומטם לא הבין כלום והמשיך לנהוג עם חיוך

דבילי בזוית הפה.

מה קרה? מה הוא לא אוהב מוסיקה?

לא עזרו גלגולי עיניים לכיוונו, צביטות לא באו בחשבון, כי רואים הכל מהמושב האחורי.

ולי נורא מתחשק את הזמר היווני הזה, לעזאזל!

בסוף החלטתי, רגע, מי כאן האמא ומי הילדים?? קוראים לי אריק או לא קוראים?

בבת אחת, הפרתי את הדממה.

ניפצתי את כללי המשחק ביד רמה,

תיחקרתי את אהרון, בעלי, חקירה תחת אזהרה,

ושמתי כבר את הדיסק המזורגג.

למה מה????

באותו רגע, כמובן, נפרצו כל הסכרים והאנרכיה שוררת שוב במחוזותינו:

צרחות, גידופים, מכות, במבה שעפה- נו, אתם יודעים, כל החבילה.

כמו בכנסת...

אבל, בתוך עמנו, הרי, אנו נוסעים.

 וככה אנו מכינים אותם יותר טוב לחיים.