בקניוני ישראל, מסתובבת בבוקר, תת- תרבות שלמה, של אמהות עם עגלות. האמהות האלו, לבושות תמיד בסטייל (שקנו לפני חצי שעה ב"קסטרו" או "רנואר") ואני?, אני  אף פעם לא ידעתי להתלבש, תמיד חשבו שאני קיבוצניקית, ואף פעם לא החלטתי אם להיעלב מזה או לא.

מאת: טלי תקומי

 

בקניוני ישראל, מסתובבת בבוקר, תת- תרבות שלמה, של אמהות עם עגלות.

האמהות האלו, לבושות תמיד בסטייל (שקנו לפני חצי שעה ב"קסטרו" או "רנואר")

ואני?

אני  אף פעם לא ידעתי להתלבש, תמיד חשבו שאני קיבוצניקית, ואף פעם לא החלטתי אם להיעלב מזה או לא.

היום חלטתי להיעלב מזה.

בוצ`קו שלי, לעומת זאת, הוא אכלן ממש רע.

איך שהוא נראה, זה ממש בושה, בשביל שני קאוץ` פוטטוס שכמונו, ההורים שלו,  אבל זו עובדה.

המקום היחיד בו הוא אוכל זה או הפארק או בקניון.

מבחינתי הפארק מה זה מיצה!

אני כבר מכירה כל כריזנטמה וכריזנטמה ברזולוציה של עלה כותרת, כנ"ל גם את כל סיפורי הילדים של המקבילות שלי. נמאס.

אמרתי-נשנה אוירה, נלך לקניון. 

אבל בקניון צריך להתלבש בהתאם!!!

בקניון אי אפשר לבוא עם גופיה של בעלי, שתספוג בסבבה את כל הג`יפה.

בקניון, האמהות הן תמונת אמצע מ"הורים וילדים".  

וככה גם אני יכולה !!!

 

מבצע מלביש

זה, שנתוני הפתיחה שלי לא משהו, זה נכון.  אז מה??? לכל בעיה-  פתרון!

מסתבר, שיש כל מיני מהדקים סקסים ושחורים, כאלו, שאף אחד  לא יכול לנחש שבבפנוכו שלהם יש מכבש אל חלד בטכנולוגיית ננו-תחת.

הבעיה שגם הם נאלצים לפעמים לציית לחוקי הפיסיקה .

חוק שימור החומר, למשל, אומר שמה שנדחק ממקום אחד בגוף,  פשוט יופיע במקום אחר.

תחתוני הצינוק השחורות   שנדחקתי לתוכן בלי לנשום ועם כף נעליים וג`ק , אמנם שיוו לי צללית דקיקה בדרום, אבל למעשה רק טיאטאו את הבעיה  אל המחוז הצפוני.

גם בצפון טופלה הבעיה, בצורת חזיית פוש אפ, מחומרים מרוכבים,  מה שעשה לי  יופי של קליבג`.

הבעיה שהקליבג`, במסגרת חוק שימור התינה, עבר, כמו אחמ"ש מצוי, הישר אל שני צידי הלחיים שלי.

וככה מצאתי את עצמי קבורה בתוך הציצי של עצמי, אבל עם מתני צירעה,

נראיתי כמו עכבר הכפר שהתחפש לג`סיקה  של רוג`ר ראביט, לבושה במיטב המחלצות השחורות (שחור- מרזה!! ) עם ציוד שינוע  -ועולל.

 

ההגעה לשטח

מגיעים לקניון.

דבר ראשון הולכים לסופר כדי להצטייד בחומרי ההאכלה לפשוש.

קנינו את כל הארסנל האפשרי לבוקר- מישמישים, יוגורט פירות, בננות, ביסקויטים, בגט טרי ביד ואנחנו מוכנים לצעידה.

הבעיה  שהעגלה לא.

יש לנו את העגלה מהסוג של אלו  עד לבר מצווה.

אלו, שבאות עם קטלוג, שהאגדה אומרת, שרק מומחה אחד בטכניון הצליח לקרוא אותו עד הסוף.

אנחנו בטוח היינו מבינים אותו בשניה, הבעיה, שהוא נעלם לנו כשבוצ`קו היה בן חודשיים, ומאז אנו הופכים והופכים, ולא מצליחים לגרום לעגלה להפוך לטיולון.
והוא נשפך ממנה כל הזמן.

 

אוכל, קדימה אוכל

תפסתי לנו איזה עמדת תצפית טובה לקצת אקשן והתחלתי במבצע מאביס: 

ביסקויט? עף בגועל

מישמיש? אותו כנ"ל

לחם- הצחקתם אותו.

בננה? בננה דווקא בשמחה, אממה- עד החצי.

מה עושים עם החצי השני??? להזכירכם, חצי שני של בננה זה גוש צהבהב חלקלק, שמתחמצן בקצב היסטרי לשחור, שיפעת עלי בננה מסביב והכל נמס אצלך ביד.

לא מראה סטייליסטי. ממש לא.

תוסיפו לזה צרחות, כי הוא, כשהוא עייף, הוא עייף!!! וגם נשפך מהטיולון שלא היה. הקיצר, ביצענו נסיגת בזק אסטרטגית לכיוון החניון.

אמנם, בשלב הזה, בגלל המחוך, היה לי  קצת קשה לנשום, אבל איכשהו הגענו  לאוטו.

תוך כדי התארגנות, הוצאת העולל  הצורח מהטיולון שלא היה, החצי של הבננה, זה שהשחיר לו בשקט בתוך עלי הבננה פתוחים...לא יודעת איך זה קרה, אבל, הוא, פשוט, נשלק מתוך האריזה שלו, עשה סלטה באויר... ונחת... היישר אל תוככי הקליווג` הסקסי, זה שעטף את לחיי.

ואז החליק לו, לאיטו ...עמוק עמוק אל תוככי המשמו....

 

תצפית אל עורף האוייב

הבעיה, שהחל מקו  רוחב הסנטר שלי, כזכור, הכל מהודק שם אל  הכל, באופן בלתי הפיך...חומה בצורה.

אבל, תקועה שם חתיכה משמעותית של בננה רטובה, שיד על הלב ( אם רק יכולתי להגיע עם היד ללב ) מה זה מעצבנת!!!

ברקע, העולל בקרשצ`נדו אנד גרואינג, ואני? אני לא נוהגת ככה!!! יש גבול!!

מה  עושים???

בכל זאת, חניון, מקום ציבורי, לא נעים.

ברגעים כאלו גם אני, לפעמים, מופתעת מהיצירתיות של  עצמי,  מהתושיה, מהגאונות.

לקחתי את הבגט, שגם אותו הוא העיף, בשאט נפש, אבל הצלחתי לתפוס לפני הנחיתה. דחפתי אותו לאן שדחפתי. בעזרת להטוטנות בסיסית, שליתי את מה ששליתי, את  הפרורים שנותרו מהתערובת מחיתי במטלית לחה....

 

 ואני כמו חדשה!!!

 

מוכנה למסע הבא בקניון!