מאת: טלי תקומי

אני אשת קריירה!
בהחלט אשת קרייירה!
יש לי את כל הכישורים:
1 יש לי חשיבה מסתעפת.
2 אני יודעת איך לצאת ממצבי לחץ.
(טוב זה לא מדויק. אבל אני בהחלט יודעת איך להיכנס
אליהם!)
ועוד ועוד...

את עובדת היות החשיבה שלי מסתעפת, גיליתי כבר ביסודי.
לאחר האפס הזיליון במתמטיקה.
שאלתי עצמי -"איך גאון כמוני ממשיך לקבל אפסים?"
ואז קראתי ספר, שבו מוסבר, שיש אנשים בעלי חשיבה מתכנסת (והם אלו שמתכנסים לכיוון ציון
מאה, ונכנסים אחר כך, בלי פסיכומטרי לטכניון, ישר לפוסט..)
ויש אנשים,כמוני, שהם חביבים בדרכם, שיש להם חשיבה מתפרסת - מסתעפת (הם תמיד יתפרסו לכיוון האפס
במתמטיקה וכדאי שלא יירשמו אפילו ללימודי חוץ ברקמה, כי אין להם שמץ
סיכוי נגד כל צבא העתודאים, זבי-החוטם שינקו. אינטגרלים עוד ברוסיה..)
אנשים כמוני,
כדאי מאוד שילכו ל:
1. "אקסטרני".
2 או "מקצועי".
3. או בכלל, יתחתנו עם אחד, בוגר המגמות הנ"ל.
אני פעלתי בהתאם לסעיף שלוש, והתחתנתי עם האב-טיפוס של עתודאים בטכניון.
אחד ששר את התורה של איינשטיין בבוקר,יחד עם הכוס-קפה.
אחד שסיים בהצטיינות תואר שבע עשרה בנוסחאות...(לא יודעת איזה)
סתם בשביל הכיף...
אחד, שעושה לי את שעורי הבית בכל המקצועות המתכנסים בתואר המתפרש (על פני חמש עשרה שנה) שאני
לומדת....וכל פעם, בבינגו מעצבן, מקבל מאה.
אולי בגלל זה הוא מתעקש שאקרא לו "הגדול מכולם".
(הוא אוהב לחשוב על עוד סיבה לשם הזה. ת`אמת,שיחיה באשליות...)
רק דבר אחד מנחם אותי פה והוא- שאני בלונדינית.
וזה לפי שלל הבדיחות בנושא, כשלעצמו, מסביר יפה את הדפקט.
כבר מספיק חומר נכתב וסופר על הקורלציה ההפוכה בלונדינית vsמתמטיקה.
אז מאוד הפליא אותי, עד הדהים לחלוטין, כשהמורה קראה לנו לשיחה ואמרה שהילד שלנו,
הבלונדיני המתוק, עילוי בחשבון וכדאי לעשות עם זה משהו.
הבטנו אחד על השני, בלי אומר?
ילד שלי,עילוי בחשבון?
טוב כנראה זה מהאבא שלו....
(שכן,עד אז חשבנו שזו תכונה רצסיבית)
שמחנו לגלות שטעינו.

בגלל שילוב קטלני של חשיבה מתפרסת ומוצא פולני, מעולם לא למדתי לקבל מחמאות.
אני תמיד זעה ממקומי בחוסר נוחות . .
ולפיכך,קשה לי לשמוע שילדי מוצלחים יפים חכמים, בלי להתחיל להזיע...
ולכן מלמלתי לה משהו בנוסח "שיש לי דווקא חשיבה מתפרסת וקצת קשה לי לקדם אותו בחשיבה מתכנסת ...או משהו בסגנון כזה"...
בזוית העין, ראיתי את הגדול מכולם מחייך מתחת לשפם ורושם את ההערה הנ``ל בספר השטויות עב הכרס של אישתו.
ולא יסף.
נחלצנו מהמעמד.
הילד נשלח לחוג מחוננים.
עולם כתיקונו.

עברו כמה ימים.
והטלפון צלצל במעוני.
מסתבר, שאיכשהו נקראתי להרצות אודות מיזם אינטרנט בניצוחי.
מסתבר גם,שאני מועמדת לאיזה משרה נחשקת עד מאוד.
המיועדת בדרך כלל לבעלי חשיבה מתכנסת בלבד.
הוחמאתי קשות.
ולמרות,שהייתי אז בחודש חמש עשרה להריוני, הציטוט הנשי של המפטי דמפטי
ומבחינתי לזוז אינץ`, אחד כל יום בבוקר היה הישג, לא כל שכן להתניע לבד את האוטו,
הסכמתי בהתלהבות, ולו רק בשביל הכבוד להיות האישה הראשונה בארץ שמישהו שכר לעבודה כשהיא בהריון נראה לעיין.
עבדתי על המצגת שבועיים.
פירוטכניקה ורעיונות למכביר!
ידעתי שיש לי את השוס האולטימטיבי של הכנס.
הגיע הבוקר המיוחל.
איכשהו הקמתי את עצמי מהמיטה. בעמל רב התלבשתי בבגדי היום טוף (השחורים-מרזים) ונעליו. קשה היה מאוד להתכופף ולכן פשוט פסעתי לתוך הנעליים היפות שלי,היחידות שעדיין עלו על רגלי הנפוחות,נעלי הסירה,שיש לי שני זוגות מהן בארון,זוג שחור וזוג ירוק.
בחרתי את השחורות.
שיתאים.
לא הסתכלתי בראי אבל ידעתי שנראיתי פיגוז, בהתחשב במגבלות...

נכנסתי לאוטו החדש שקיבלנו שלשום,לרגל המשפחה המתרחבת , אוטומטי עד כאב.
ו- הדבר הראשון שעשיתי הוא לחפש את הקלאץ`.
חיפשתי חיפשתי..לא מצאתי.
לאחר רבע שעה של חיבוטים נואשים הבנתי כי הובסתי, אני והאינטלקט האבוד, גם בתחום שהייתי אלופת הארץ בו- הנהיגה.
וקראתי לגדול מכולם לעזרה.
מבט מהיר אחד הספיק לו לאשש את מה שידע עוד במטבח כששמע את הקולות.
שאני מחפשת את מה שאין....
וגם אישר לו שוב את מה שידע מזמן-שהוא התחתן עם לא נורמלית.
כל אימת שהתובנה הזו מכה בו, היא גורמת לו לדבר אלי, משל הייתי הריונית בלונדינית מטומטמת-
ל א ט... ל א ט....
"אישה"! התרוממו גביניו (או מה שזה לא יהיה, בפרצופו המעצבן) לא ניתן למצוא קלאץ' ברכב
אוטומטי ,אישה, גם אם תחפשי"...העש
כאן נגמר לו הקטע המורי ומכיוון והוא לא יכול היה להתאפק, המוטציה הטכניונית המרושעת, הוסיף בארס עתודאי מאוס- "נו,יקירתי, אני רואה שהיום יש לך יום של חשיבה מסתעפת במיוחד..."
הגעתי לכנס כולי נרגשת, מותירה מאחור שובל של נהגים עצבנים (אי אפשר לסובב את הראש לפני שעוברים נתיב, כשאת בשמיני, צריך נתיבים במיוחד להריוניות!)
קהל רב מחכה... הגיעה שעתי לנאום.
אני עולה על הבמה ,לאט לאט,כי כבד לי, ומתחילה את המצגת.
רחש קל של התפעלות עובר באולם עם עלייתי."כנראה, באמת אני נראית טוב"
ציינתי לעצמי בסיפוק.
חוץ מצחקוקים קלים בקהל,במהלך המצגת, היא עברה ללא חריגים.
חזרתי הביתה רצוצה.
כשחברתי באה, אותו יום להוציא אותי לחגוג את האירוע במסעדה, היא ראתה אותי בדיוק באותה התנוחה בה צנחתי על הספה אחר הצהרים, כשחזרתי.
באותם בגדים בדיוק, עדיין עם התיק עלי.
"מה את מסתכלת כל כך? לא ראית בחיים שלך אישה בהריון הרוגה???"
התרסתי באסרטיביות מאחר שמבטה המשתאה התעכב יותר מידי על רגלי.
"אהה... את אומרת שזה מה שלבשת בכנס היום??"
שאלה.
"כן", עניתי בהתרסה.
"זו מערכת יפה והיא היחידה שמתאימה לי בחודש מתקדם זה, שחור זה מרזה"
המשכתי בקו האופנסיבי התקיף.
"לא...לא הייתי אומרת שהיא כל כך מתאימה, זאת אומרת.. מבחינת הנעליים.
יש לך נעל אחת שחורה ואחת ירוקה"
אמרה ולא יספה..
.............
בבת אחת התחוור לי, למה, לאורך כל המצגת, נשמעו צחקוקים מהקהל.
למה אני לא אתקבל לעבודה, חודש שמיני או לא. מאחר שהבוס הגדול ישב בשורה ראשונה, ואפו, תשעים
סנטימטר בדיוק נמרץ מסוליות הנעליים האחיות.
למה הגדול מכולם (שהוא קטן מאוד, לעזאזל) מגחך כבר שעה, למה מרפי הקדיש את הספר שלו לכל
הבלונדיניות המסועפות, באשר הן.