מאת: טלי תקומי

תקופת ההריון, בנות,
אני לא צריכה לספר לכן,
היא עבור כולנו לא משו,
קשה לנו, רע לנו, מגעיל לנו, כבד לנו.
רציתי להביא לכן כאן איזשהו פח קטן (אני יודעת איך כותבים...) מחיי הנישואין שלי מתקופה זו. קחו אותי למשל, בשבוע שלושים ושמונה.
חרא לי בלבן ,אני קוטרית,
אבל לא עלי רציתי לדבר כאן ,
אלא, באופן מפתיע, על בעלי.
בעלי ת מ י ד נורא משתדל.
זה בדיוק מה שמעצבן בו...
הוא תמיד יגיע שעתיים יותר מאוחר ממה שקבענו,
אבל יביט עלי בכאלו עיני במבי עגולות...
שתמיד באמצע החלסטרה,
בא לי להפסיק הכל ולצחוק.
הוא כל כך חסר תוחלת שזה היסטרי.
מה התנהגות אופיינית שלו?
הוא פשוט לא מתנהג.
הוא למד אחרי תשע מאות שנות נישואין, שלא כדאי לנקוט עמדה כשזה קשור אלי בכלל, ואלי בהריון בפרט. כי תמיד ימצאו אותו אשם.
הוא בכלל לא מבין כל-כך נקבות,
וה-מ.ש.ל הפרטי בבית שלו מזכיר לו את האניגמה הזו שוב ושוב.
שבע קריזות (שלי שלי) ואחד שכבר חטף על הראש הכל מאישתו הוא פשוט יושב שם ומחכה ליציאה הבאה שכבר תנחת עליו באדיבותי.
בינתיים הוא מנסה לתפקד כרגיל,
עוזר כמה שהוא יכול בלוגיסטיקה (אם אומרים לו ומזכירים לו חמש דקות לפני וגם מראים לו את הדרך) אבל באופן עקרוני-זה מתמצה בזה.
קרה המקרה וכשהייתי בשבוע מאה (טוב אז שלושים ושמונה) הייתי כבר...ונראיתי כבר... והבאמממתתת...אז פתאום הוא אומר לי את המשפט הלא ייאמן:
"אני רואה(אני מוכנה להישבע ששמעתי גם" יקירתי") שאת בזבל אני נשאר בבית אחר הצהריים?" וואווו בנות...
כמה חכמה הייתי להתחתן איתו..
טוב,
אז היו לנו באותו זמן שני ילדים עם עוד אחד בבטן
שזה אומר, לוגיסטית:
לקחת מבית ספר, להביא לחוג מחשבים, לקחת לחוג בלט, להחזיר מחוג מחשבים, לקחת מבלט, לקנות ממתקים במתנס, שזה חייב להיות בול אותו דבר לשניהם אחרת יש מהומת אלוהים, להכין ארוחת ערב (בתיאום עם הנוער), לרחוץ כלים להוציא את כל הגולות שהקטן גנב מיניב מהתיק, ולראות הודעות במחברת קשר למחר לשניהם. לעלות למקלחות בשמונה, שזה זמן סביר לכל הדעות, להכין סנדויצ'ים למחר, להכין בגדים למחר, לצחצח שיניים. זהו
שכחתי משהו?
את התיפקוד הרישמי החוצלארצי שקשור למתנס הוא ביצע ברמה סבירה ככל שידיעתי מגעת.
זאת אומרת שזה מה שדווח,
הילדים אומנם הוחזרו עצבנים, משהו.
אבל במו עיני ראיתי שהוא הסיע והחזיר אותם ילדים,
אחת בבגד בלט והשני, מהמחשב, בלי דיסקט אומנם אבל שלם בכל רמח איבריו. הישג.
ההתארגנות בבית ,לקראת טקס השינה, היתה כבר משהו אחר.
בצפותי את זה מראש הכנתי לו, מבעוד מועד, פוסטר, ובו משורטט תרשים זרימה בפסקל (זה שפה שהוא מבין) של מה לעשות בכל סיטואציה, עם אופציות חלופיות .
ציפייתי הלא ריאלית היתה שיתחיל ביישום מפת הדרכים עם ההגעה הביתה מההעשרה.
טעות מרה.
זאת אומרת, הוא נורא רצה!
הוא רק אמר לי שיש לו עוד שיחה אחת עם ג'ורג' בארץ האפשרויות הבלתי (הוא קורא לזה "לונג דיסטנס" כדי שזה יישמע יותר טוב).
וזהו-הוא איתי.
כמו אהבלה אמיתית עליתי להינפש בקומה שמעל, שמחה בחלקי ונרגשת.
השעה היתה שמונה.
שמונה ורבע נחירי הרוטטים בציפיה מאושרת לריחות החביתה, שפעם אחת בחיים בעלי מכין (הוא יישרוף אותה? הוא בכלל יודע איך??)
שמונה וחצי.
אני שומעת מלמטה את הילדים שוברים אחד לשני את העצמות (יש להם נטייה לזה אחרי שמונה) ואת קולו של בעלי באנגלית עם ג'ורג '(יש לו אנגלית מצויינת ,אוקספורדית ממש) ולכן הוא כל כך אוהב לדבר בה בסל(לולר).
אורי תדליק להם טלויזיה עד שתסיים את השיחה?
שידרתי בהילוך שלישי למטה (לפעמים הוא צריך קצת הכוונה).
עוד דקה אני מסיים, ענה לי הנסיך מווילס.
תשע.
מפלס החלסטרה אצלי, אפעס, עלה מדרגה, כי בכל זאת, ג'ורג' הוא בחור מלבב לכל הדעות (פגשתי אותו פעם כשהיה בארץ ולקחנו אותו בתור תירוץ לאלהמברה כי העבודה שילמה)
אבל אין לו ילדים???
טוב אולי יש לו, אבל בארה"ב הברית השעה שמונה בבוקר, והילדים שלו, ימח שמם כבר בקולג'.
תשע ורבע.
קולות של זכוכית מהמטבח.
אין מצב שזה מהחביתה. שום ריחות.
מה גם שאם הוא היה מכין חביתה, כבר היו מגיעות אלי משלחות של אמא איפה המחבת? ואיפה הגז? ואבא שואל איך מדליקים אותו? ואבא מבקש שתרדי.
הוורידים במצח שלי החלו עובדים שעות נוספות.
אוריי מה קורה? עברתי להילוך רביעי.
כבר... כבר.... מסיים
עונה לי טייקון העסקים מלמטה.
תשע ועשרים.
ואין שום סימן להתקדמות בזירת המסחר הבינלאומית.
בשפתיים חשוקות אני מקללת את כל המין הגברי, בכל קצווי תבל,
וגם את האנגלית המחורבנת של בעלי,
אבל לא נעים לעשות זאת בקול רם ,כי בכל זאת, הוא כל כך השתדל היום....
תשע וחצי.
הילדים מרגישים ציפורי דרור משוללות פיקוח, ולכן בנונשלנטיות אופיינית עברו לקרטון נטוורק , באופן עצמאי לגמרי, לחזות איך אי מאנסטר רוצח במצויירים את סי מאנסטר. (אבשלהם עובד איתם ,זה זמן מה, על החלטות במצבי חוסר וודאות).
בדרך כלל, כשאני ממונה, אסור לראות צעד אחד צפונה מ"הופ".
כי אני חושבת שיש ב"קרטון נטוורק" המון אלימות!
תתפלאו, אבל גם בי עכשיו לא חסר אלימות....
אואוואואורירירירירירירי!!!!
אני שואגת.
השעה כבר רבע לעשר.
הילדים עוד לא אכלו!!!!
"הם דווקא כן......" עונה לי אביר חלומותי, על מיוט.
נתתי להם 4 במבה, כל השוקולד, ומסטיקים עגולים.
במבה ומסטיקים עגולים...
הצבעוניים האלו...
מה, בשם אלוהים, הביא אותו לתת להם דווקא את זה?
ואז נזכרתי שהיו חבילות במבה פתוחות ליד הטלפון ,יחד עם מסטיקים מהיומולדת דאשתקד.
טוב הבנתי שזה לא הלילה של הויטמינים, והחלטתי לזרום עם השחיתות.
לחשתי לעצמי את תפילת השלווה (אלוהים תן לי את הכוח לא להרוג את בעלי הלילה כי מועד הלידה מתקרב, ואני צריכה מישהו שיטלפן להורים).
"טוב לפחות תיתן להם גם לשתות!!!!"
"או קי!!!!"
הפתיעה התגובה המהירה מלמטה (הוא כנראה ציפה לחטוף על הראש יותר, ואסיר תודה על ההמתקה לעבודות השרות).
ושוב אותם מלמולים מוכרים באנגלית עילגת, מלפני שעתיים.
מה יש לו לברבר כל כך עם הג'ורג' הזה?
בשביל לסגור עיסקה הרי מספיקות רק שתי מילים:" אי דו".
אני מכירה עוד איזה עיסקה מחורבנת שעשיתי לפני כמה שנים עם שתי המילים האומללות האלו.
השעה עשר.
אין שום סימן לתזוזה מלמטה
"אורי אתה רוצה שאני ארד???"
"לא לא הנה אני כבר מסיים"
"אורי, צריך מ ק ל ח ת"
"אורי יש גן מחר"
כל פעם שאני ממש חמה עליו אני עוברת לג'רגון פדגוגי כזה, של המורה רינה, של רחוב סומסום...צחוק צחוק אבל לפעמים זה עוזר.
באחת עשרה נישברתי.
לקחתי את עצמי, יחפה, עם הבטן, וטונה עצבים וירדתי למטה.
הטלפון מחובר הרמטית לבן זוגי (שיחיה?).
שני הילדים שפוכים על הספה מול המאנסטרים,
הקטן אוחז הדיסקט שמצא בבית, א ח ר י שחזר משעור מחשב.הלכה עבודה של שבועיים.
כל הבמבה מרוסקת על הרצפה, עם בדלי מסטיקים עם או בלי ויטמינים.
היא עם בגד בלט (ניסיתם פעם להוריד מילדה ישנה בגד בלט) אוחזת בידה את הכוס עם מיץ פטל שאבא נתן לפני שעה.
אממה, היא נרדמה עם הכוס ביד לפני שהספיקה לשתות, כי שעה 11 בלילה, זה כבר מחרותיים בשבילה,
ככה שחצי מהמיצפטל כבר מזמן על הרצפה.
למה אני מציינת את זה?
כי חשתי זאת היטב, כי הייתי יחפה.
ראיתם את הסרט "טיסה נעימה" פעם?
הקפטן עם בעיית השתיה? שלא היה יכול לצלף מהכוס? ככה בדיוק היא נראתה.
וזאת היא בעיית השתיה של יעלי .
למה מה חשבתם?