לעדי יש 4 ילדים. היא מרגישה, שמבין ה- 4 קשה לה עם השלישי שלה, עם עידו. היא מרגישה שהיא לא מחוברת אליו ולפעמים אפילו חשה שהוא נטל. קשה לה עם התחושה הזאת ויש לה רגשי אשם על כך שהיא חשה את הדברים האלו. 

 

לרוני יש 3 ילדים. כשהיא ילדה את אורי, הבן השני שלה, היא היתה בדיכאון אחרי לידה, עברו כבר 3 שנים מאז ורוני כבר לא בדיכאון אבל עדיין היא מרגישה שהקשר עם אורי אחר. אחר מהקשר עם שני הילדים האחרים שלה ואחר ממה שהיא היתה רוצה שיהיה. 

 

לאביבית יש גם 3 ילדים וגם היא מרגישה שהקשר עם הבן הבכור שלה שונה. יש בו נתק, הם לא באמת מחוברים ולפעמים היא לא באמת בטוחה שהיא אוהבת אותו. 

 

בשנים האחרונות, אני נחשפת ליותר ויותר נשים שחוות חוסר חיבור לאחד מהילדים שלהן. חוסר החיבור הזה מכיל בתוכו המון כאב וגם הסתרה. מעטים, אם בכלל, האנשים שאנחנו, כאימהות, מוכנות להודות בפניהם שאנחנו לא מחוברות לילדים שלנו (ולפעמים גם לא אוהבות אותם). הכאב של חוסר החיבור הוא כאב שאנחנו נושאות אותו איתנו לבד ובשקט. בקושי מעיזות לספר לעצמנו שהוא קיים. 

 

התרבות שלנו מקדשת אימהות טוטאלית ואהבה טוטאלית לילדים שלנו. מה קורה כשאנחנו לא מתאימות לסיפור התרבותי?

אנחנו מסתירות. וכשאנחנו מסתירות, נוצר משקל מאוד כבד בתוכנו, בתוך ההתנהלות שלנו ונוצרת משקולת נוספת שמעיקה על הקשר שלנו עם הילד. 

נוצר קשר של שתיקה מבפנים. "אני לא אספר לאף אחד וכך אף אחד לא ידע שאני לא מחוברת". רק שקשר השתיקה הזה בולט. הוא מאוד בולט והוא מאוד מורגש. 

אולי הבעל לא מרגיש אותו וגם לא החברות אבל יש שני אנשים שבטוח מרגישים אותו. 

האמא, שמרגישה לא מחוברת לילד שלה והילד, שמרגיש וחש שאמא שלו לא מחוברת אליו. 

 

רוני ביטאה את זה בצורה הכי טובה, כשסיפרה לי, שכשהיא אומרת לאורי שהיא אוהבת אותו, קול קטן בתוכה לוחש לה: "על מי את עובדת?" והיא יודעת בתוכה, שגם אורי תוהה על מי היא עובדת. 

וזה כואב. זה כואב לא לאהוב את הילד שלך וזה כואב לדעת ולהרגיש שגם הוא חש את זה. 

וזה לא שאנחנו לא אוהבות. רק אי שם בדרך נוצר הנתק שמכסה על האהבה. והוא נוצר מאוד בהתחלה (ילד פנצ'ר, דיכאון בהריון, דיכאון אחרי לידה, טראומה בשנים הראשונות להורות ועוד. כל אחת והסיפור הייחודי לה). 

 

וכדי לרפא את הנתק הזה יש צורך לעבור בתוכו. יש צורך לחשוף אותו, לתת לו מקום ולתת לו לבוא לידי ביטוי. ככל שהוא יישאר בבטן כך הוא ישאר ואולי אף יעמיק. כשהוא ייחשף, הוא יפסיק לאיים עלינו ולהפחיד אותנו ואז נוכל לעשות עבודה ולעבור תהליך של ריפוי. 

את הסיפורים של רוני, עדי ואביבית ועוד עשרות נשים אחרות אני מכירה בזכות העובדה שאני שיתפתי וסיפרתי על הקושי שלי. כששיתפתי קרו לי איתן שני דברים. ראשית, גיליתי שאני לא לבד, גם הן חשות את זה. שנית, זה נתן להן אומץ לדבר על זה. 

הסיפור שלי הוא סיפור על קושי להתחבר לאחד הילדים שלי. קושי ששמרתי בבטן ולא סיפרתי לאף אחד (בקושי לעצמי). הוא סיפור על כאב, על איך זה שאני אוהבת את אחד הילדים שלי פחות. הוא סיפור על הסתרה. אף אחד לא ידע שזה מה שאני מרגישה. עד ש... עד שהעזתי לשתף. 

וכשהעזתי לשתף עשיתי את זה במקום מכיל ומקבל שידעתי שלא יטיפו לי בו, שידעתי שלא יבקרו אותי בו ולא יגידו לי שאני לא בסדר וכשהעזתי לשתף במקום הזה- אז הגיע הריפוי. 

והריפוי הזה היה מבורך. הוא החזיק את הרגש לקשר ויצר קשר חדש ואחר ביני ובין הבן שלי. קשר שיש בו אהבה. 

 

אני כותבת את הסיפור שלי ואת הסיפור של רוני, עדי ואביבית כדי שתדעי שהקושי הזה קיים, כדי שתדעי שהוא נורמאלי וכדי שתדעי שיש מי שמוכנים לשמוע אותך ולקבל אותך כמו שאת עם חוסר החיבור וחוסר האהבה ולאפשר לך למצוא את הדרך שלך לשנות את הקשר עם הילד. 

חשוב לי גם, שתדעי, שאפשר לשנות. אפשר להגיע ממקום של נתק למקום של קשר וממקום של חוסר אהבה, למקום של אהבה. 

אני יודעת- כי עברתי את התהליך הזה ובעקבות מה שעברתי, אני גם מעבירה את זה הלאה.