אני מעיין, בת 27 ואני סטודנטית לעיצוב תקשורת חזותית במכון הטכנולוגי חולון, תכף מסיימת. איזה כייף.

כשחשבתי על נושא לפרוייקט הגמר עלו לי לראש מספר נושאים שונים, אך הנושא שהכי העסיק אותי ושבחרתי לעסוק בו בסופו של דבר הוא אמהות עובדות. תמיד ראיתי נשים שמשלבות עבודה וילדים כמשהו עילאי, הערצתי אותן. איך הן עושות את זה? ובנוסף לכל נראות כל כך מטופחות ורעננות, כאילו ישנו יותר משלוש שעות בלילה...לא באמת. 

כשהתחלתי לשאול ולהתעניין הבנתי שהנושא מעט יותר מורכב, ומה שנראה כלפי חוץ כ"מושלם", מבפנים יכול להיות כאוס שלם.

בעולם בו מצופה מנשים לקחת חלק משמעותי יותר מגברים בגידול הילדים, אך בו בזמן לעבוד ולממש את עצמם, אני מוצאת את הקונפליקט הזה בעייתי ומטריד. גם רגשות האשמה לא תורמים לעניין. נתקלתי בנשים שטוענות שכשהן בעבודה הן מרגישות אשמות על כך שהן לא עם הילדים וכשהן עם הילדים הן מרגישות אשמה על כך שלא השקיעו מספיק בעבודה....לופ אינסופי ובלתי אפשרי.

 

כמישהי שמתכננת משפחה בעתיד, זה סקרן אותי להמשיך ולחקור בעניין. אז החלטתי לבדוק זאת באופן מדעי יותר וערכתי סקר בקרב אמהות רבות. מהסקר עולה עולה כי הסדר יום שלהם מאוד מובנה ועמוס בו הן נדרשות למלא תפקידים רבים במהלך היום -אמא, עובדת מסורה, אישה לתפארת ועוזרת בית, כך שאין להם כל כך זמן לעצמם ובסוף היום עוד חשוב לא להראות מוזנחת מול הבעל.... הרבה פעמים הסדר המובנה מתערער כשיש לילד חום או לא מרגיש טוב וזה דורש התארגנות מחדש.

למרות המאמצים הרבים של האם ,לעשות את משימותיה בצורה המושלמת ביותר, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי להצליח בהכל ומאלץ אותה לג'נגל עד לאפיסת כוחות. בנוסף, הרבה פעמים הסביבה מבקרת את האם כדוגמת :"למה את לא מניקה?, " איך את לא לוקחת זמן איכות פעם ביום רק עם הקטן"...ועוד ועוד ...

 כיום אני מתחזקת זוגיות של שמונה שנים עם יובלי ומתקרב היום בו נרצה להביא ילדים (הביציות מתקררות), אך זה כל כך מפחיד אותי לוותר על החופש שלי, והלחץ המשפחתי והחברתי לא תורם כל כך.

 

אני זוכרת שעוד בהיותי בת 22 אנשים ששמעו על הזוגיות שלי התחילו לשאול: "נו, מתי אתם מתחתנים?" כך שאני  מתארת לעצמי שאחרי שנתחתן יתחילו השאלות על ילדים. 

חששות רבות עולות בי - איך מצליחים לשלב בין עבודה וילדים, איך אצליח להתקדם בעבודה כשיש זאטוט כשתלוי בי?נורא חשוב לי לעמוד בכל התוכניות העתידיות שהצבתי לעצמי, איך אכניס עוד יצור לחיי שכרגע אני עדיין נתמכת ע"י ההורים? האם עדיף לחכות עד שאתבסס כלכלית ואז להביא ילד? או שאין דבר כזה בעצם "להתבסס כלכלית"....או אולי פשוט זורמים עם זה ונותנים לזה לקרות? מתי מחליטים מה הזמן הנכון? ואיך בכלל יודעים מראש אם אצליח להיות אמא טובה? ומה זה בכלל "אמא טובה"...מי בעצם מחליט? אמא שמניקה זאת אמא טובה, או אמא שנשארת עם הילד בבית? מה הנוסחה המוצלחת ביותר?

 

הרבה שאלות יש לי בראש ואני מניחה שאין באמת תשובה אחת נכונה לכולם. אבל אני מפחדת. מאוד. מודה. זה מעסיק אותי המון.

 בפרויקט הגמר שלי "חיים של אמא" יצרתי משחק ביקורתי לאייפד בו המשתמשת נכנסת לנעליה של האם ומנסה לחוות את מה שהיא חווה, כמו לנסות להניק, להלביש את הילד, להתאפר והכל בלחץ זמן,המטרה היא להיות הטובה ביותר וכמובן שאין דבר כזה, כך שבכל משימה היא קצת נכשלת וזוכה לנזיפות עצמיות ומהחברה.

כך שבעצם המשחק מדמה את המציאות הקשה של כל אמא ממוצעת...