פסח, כמו חגים אחרים, מהווה לעתים זרז לפירוק הזוגיות. המתח, הלחץ והמריבות מביאים לא אחת להחלטה סופית להתגרש. מה עושים לקראת פסח כאשר הזוגיות מקרטעת?

תקציר מתוך הרצאה של עו"ד בני דון-יחייא בנושא: איך לפסוח בפסח על המרור, על היד החזקה והזרוע הנטויה - ולתת גם לזוגיות ללבלב באביב

 

ייצגתי פעם אישה בבית-הדין הרבני בתביעת גירושין שהיא הגישה. הדיון נערך ימים אחדים לפני חג הפסח.

הדיינים דיברו על ליבה לשקול את בקשתו של בעלה לשלום בית.

"פסח הוא חג משפחתי", אמר אחד מהם לאישה. "אולי בכל זאת תנסי לשקם את היחסים?"

האישה הגיבה: "בשום פנים לא!"

הדיינים פנו אלי וביקשו שאנסה לשכנע את הלקוחה שלי לתת לבעלה צ'אנס נוסף.

"אין סיכוי", השבתי. "האיש הזה האכיל את אשתו מרור לא רק בפסח, ובקמצנותו גרם לה לצום גם אחרי יום כיפור, וימים נוראים היו לה יום-יום. הוא גרם לה להרגיש חנוקה לפני ואחרי חנוכה, ואת חורבן הבית היא חשה לא רק בתשעה באב. בעל כזה אישה צריכה לכפרות".

***

פסח, כמו חגים אחרים, מהווה לעתים זרז לפירוק הזוגיות. המתח, הלחץ והמריבות מביאים לא אחת להחלטה סופית להתגרש. החלטה כזאת שמה קץ להתלבטות ממושכת, שקיימת אצל זוגות רבים, לעתים במשך שנים, לפני שאחד מבני הזוג מגיע לנקודת השבירה. וטוב שההתחבטות מתארכת ולא בקלות מפרקים את התא המשפחתי.

 

אבל יש גם חדשות טובות: בפסח בני זוג פוסחים לא פעם על המשברים ומחליטים לשקם את היחסים, לצאת לדרך חדשה, לתת לאביב ולפריחה מסביב לבשם את החברות שביניהם, שדעכה - ומעתה היא תלבלב, אולי, כמו פעם.

 

תופעה זו אופיינית גם בחגי תשרי - ראש השנה ויום כיפור: תחילת שנה, חשבון נפש, רגע של אמת. לפעמים, הדרך נפתחת לכיוון בית הדין, אבל לפעמים יום הדין עוצר את ההידרדרות, תולשים את הדף האחרון ופותחים דף חדש ומוצלח יותר. הזמן, הרופא הגדול, מכתיב את המהלכים: לעתים מקלקל, אך לעתים מקל.

 

***

מה עושים לקראת פסח כאשר הזוגיות מקרטעת? כאשר החמץ שהצטבר בשנים האחרונות מחמיץ את היחסים? כאשר קונים כבר מצה, אבל מצע משותף בבית כבר אין? כאשר אחד הצדדים, ולא פעם שניהם, מדקדקים תקופה ארוכה בהתנהגות כאמור בהגדה "ביד חזקה ובזרוע נטויה"? וכאשר המרור - שזוג נבון טועם ממנו רק כזית ורק בליל הסדר - מהווה זמן ממושך מרכיב מרכזי בתפריט של השיח הזוגי?

 

מאווררים את היחסים. עוברים לא רק על הפסולת שהתערמה בארונות ובמגירות ומשליכים אותה, אלא גם על המשקעים שהצטברו במשך הנישואין. הנבונים פונים לייעוץ זוגי. נוסעים לחופשה משותפת כדי לחשוב ולדבר בסביבה ידידותית. בודקים את החמץ ומבערים אותו. כדי להימנע ממאבקים, רצוי לנער את האבק.

 

בהגדה אומרים: "עבדים היינו לפרעה במצרים". במילה מצרים טמונה המילה 'צר' - דחוק, לוחץ, אבל גם אויב וגם צער. מצרים, במובנים האלה, נמצאת בכל אחד, ולכן ההמלצה היא ש"כל המרבה לספר ביציאת מצרים - הרי זה משובח", והכל כדי לעזור למספר לצאת ממצרים הפרטית שלו, מאפלה לאורה, מעבדות לחרות.

 

                                              ***

לשם כך צריך למעט בידענות ובווכחנות ולהרבות בספקנות ובהססנות. אחד הקטעים האהובים עלי בהגדה של פסח הוא "מה נשתנה". לא בגלל הטקסט, שלחלקו אין משמעות מיוחדת, אלא משום שמדובר בשאלה שעולה מיד בהתחלת הסדר. האדם חופשי באמת רק כאשר הוא מרבה לשאול ויש בו סקרנות ורעננות, סרבנות ומהפכנות. האדם הוא בן חורין כאשר סימן שאלה מרחף באוויר - ולא סימן קריאה.

 

מדען יהודי אמריקאי ידוע סיפר כי אמא שלו הפכה אותו לאיש מדע בעל שם עולמי בלי שהתכוונה לכך. כל האימהות היהודיות בברוקלין נהגו לשאול את ילדיהן, "למדת משהו בבית-הספר היום?" רק אמא שלו תמיד שאלה אותו: "שאלת שאלה טובה היום?" ההבדל הזה בין האימהות, הוא-הוא שהפך אותו למדען.

 

בזוגיות בריאה מומלץ, בעיני, לשאול שאלות. גם את עצמנו, אך בעיקר את הצד השני. לא להמטיר עליו תשובות, אלא  לשמוע אותו עונה לשאלות. ולהקשיב לתשובות. כי אם לא נקשיב - כיצד נשיב. ורצוי, רצוי מאוד, להשיב בקצרה, כי לא פעם כל המרבה לספר - הרי זה מסובך.

***

פרק אחר בהגדה שמדבר אלי הוא ארבעת הבנים. לטעמי הם אדם אחד, כלומר אנחנו. בכל אחד מאיתנו קיימים יסודות מכל אחד מטיפוסי הבנים, והבעייתיות שברשע, בתם ובשאינו יודע לשאול - וגם בחכם כשהוא מתחכם - מקרינה על הזוגיות.

 

מה עושים? עושים סדר, ולא רק בפסח. נאבקים בשלושת הבנים שלא עושים לנו טוב. ממזערים את חלקם. למילים לחם ומלחמה שורש משותף. את הלחם מוציאים מהבית בפסח - את המלחמה צריך להוציא כל השנה.

 

גם במילה חלום יש שלוש אותיות המשותפות ללחם ולמלחמה, ולכן אפשר לומר: המוציא מלחמה מן הארץ - כדי לאפשר לנו לחיות את החלום.

 

מומלץ מאוד בזוגיות לראות את עצמנו ולקיים "חייב אדם לראות את עצמו", אבל לראות לא פחות את הצד השני, ולהעניק לו ביד רחבה ובלב נדיב. פעם הכל היה בסימן של נתינה לזולת, אפילו המאכלים: קנייד - לך! קרפא - לך! מנדא - לך! היום המצב הפוך: ביס - לי! קרם - לי! ואפילו דוג - לי!

ואם נמשיך באווירת המאכלים, מי שמרבה לתת לבן זוגו - יאכל אותה פחות, וטוב שכך.