בדיוק כפי שההורה הפרפקציוניסט מעמיד סטנדרטים גבוהים עבור עצמו, הרי שמאחר שהוא  סבור שילדיו מהווים את "כרטיסי ביקור" שלו, והצלחתם נמדדת על פי הצלחת ילדיהם, אזי גם ילדיהם נדרשים לעמוד בסטנדרטים וברף הגבוה אותו הם נוטים להציב.

מאת: שני יעקבי-ברמן, מטפלת מוסמכת בפרחי באך בעלת תואר שני M.A בלימודי משפחה ומדריכת הורים בשיטת אדלר.

תפיסת המציאות של המכונים "פרפקציוניסטים" הינה שהסביבה היא זו שמצפה מהם ומכתיבה להם את הדרישות הגבוהות, בעוד שלמעשה, הם אלו שמציבים לעצמם את הסטנדרטים הגבוהים תוך שהם מייחסים חשיבות מוגזמת לסטנדרטים האלה, כמדד להערכה העצמית שלהם.

הכל יסכימו כי המחיר שהפרפקציוניסטים משלמים הוא כבד, שכן הם לרוב אינם מרוצים, למרות המאמצים והמשאבים הכבירים המושקעים מצידם, בין אם מן התפקוד העצמי שלהם ובין אם מהסביבה, תוך שהם חיים בתחושה מתמדת שהסביבה מאוכזבת מהם.

מה קורה כשהפרפקציוניזם נפגש עם ההורות?

בדיוק כפי שההורה הפרפקציוניסט מעמיד סטנדרטים גבוהים עבור עצמו, הרי שמאחר שהוא  סבור שילדיו מהווים את "כרטיסי ביקור" שלו, והצלחתם נמדדת על פי הצלחת ילדיהם, אזי גם ילדיהם נדרשים לעמוד בסטנדרטים וברף הגבוה אותו הם נוטים להציב. ובדיוק כשם שדרישותיו של ההורה הפרפקציוניסט מעצמו הן אינן דרישות ריאליות כך גם ציפיותיו לכך מילדיו אינן מהוות דרישות ריאליות.

אין עוררין לגבי כוונותיו הטובות של ההורה, שמצידו סבור שיש להרגיל את הילד להציב לעצמו ציפיות גבוהות כדרבון.

אלא שהציפיות הגבוהות הללו המוצבות על ידי ההורה, הן כאלו שסביר להניח שהילד שלא יצליח לעמוד בהן והתוצאה היא לרוב, שהילד ירגיש אשם, חסר ערך ומיואש. לצד תחושות אלה, יאמץ הילד גם את התפיסה שאהבת הוריו הינה אהבה מותנית בהצלחה שלו ובעמידתו בציפיות וביעדים המוצבים על ידי הוריו ("יאהבו אותי רק אם אצליח בלימודים / רק אם תהיה לי תעודה טובה / רק אם אצטיין בחוג" וכו') וכל כישלון שלו יפגע בדימוי העצמי שלו. בחלוף הזמן, ירגיש הילד שאין לו מספיק כוחות בכדי להתמודד עם הציפיות הגבוהות (מדי) שתולים בו הוריו ועל כן, יעדיף להימנע מפעולה ויהפוך לילד פסיבי בעל דימוי עצמי נמוך.

 

תסריט אפשרי נוסף הוא שהילד, יפנים את "שיטת" ההורה, יעשה מאמצים "על טבעיים" בכדי לעמוד בציפיות, וכאשר סוף סוף יצליח וישיג את המטרה שהוצבה לו (בין אם על ידי ההורה ובין אם על ידי עצמו) יציב לו ההורה שוב סטנדרט גבוה ובכדי לרצות את ההורה, ימהר הילד לנסות להשיג את היעד הבא ולכבוש את הפסגה הבאה. זהו מתכון לילד לא מאושר!

 

בהמשך דרכו של הילד להורה הפרפקציוניסט, הוא יפגוש עצמו כמבוגר שתמיד מציב לעצמו "רף" גבוה ללא כל פרופורציה, יתקשה ליהנות מפירות מעשי ידיו ותמיד יחיה במרדף אחרי היעד הבא.

 

יש לזכור שהחיים מזמנים, עבור כל ילד, לא מעט מסגרות בהן הוא פוגש במבוגרים המתייחסים רק להישגים שלו ומתעלמים ממנו כאינדיבידואל, מניסיונותיו להתמודד ומן הדרך אותה נאלץ לעבור עד אשר יגיע אל היעד המוצב.

 

לכן, למרות שככלל, ציפיות הן דבר טוב, משום שהן מדרבנות את הילד להציב לעצמו יעדים, מטרות ואתגרים, הרי שיש להישמר מציפיות גבוהות מדי, כאלו שאינן מותאמות לגילו של הילד וליכולותיו ולהיזהר שבעתיים משידור התחושה לילד, כאילו אהבת הוריו תלויה ומותנית בהצלחותיו.

 

אז מה כן..?

1.        זכרו שכהורים אתם מהווים את דמויות המפתח המשפיעות והמשמעותיות ביותר בחייו של ילדך, בין השאר, מפני שאתם אלו שמקבלים את ההחלטות עבורו וקובעים את האווירה במשפחה ובבית ועל כן כל דבר שתאמרו או תשדרו לילד הוא משמעותי מאוד.

2.        התאימו את ציפיותיכם ודרישותיכם כהורים, לגילו של הילד, לאופיו, לכישוריו וליכולותיו. לצורך העמדת יעדים ריאליים, מוטלת עליכם ההורים, החובה לרכוש ידע והבנה אודות התפתחות ילדכם, יכולותיו הקוגניטיביות ולהתאים את דרישותיכם למסוגלות שלו.

3.        שדרו  לילדכם מסר חד משמעי- שאתם מאמינים בו וביכולותיו להתמודד ולהצליח.

4.        דאגו לייצר אוירה מצמיחה, שתומכת בילד גם כאשר הוא מצליח וגם כאשר לא.

5.        התייחסו לכוונותיו של הילד, למשאבים אותם השקיע ולנכונותו להגיע למטרה יותר מאשר לתוצאה.

6.        השוו את הילד רק לעצמו ולא לעצמכם בגילו, לאחיו, לחבריו לכתה או לבת של השכן.

7.        הציבו לילדכם מטרות קטנות, והתמידו בעידודו על ההתמודדות.

8.        שתפו את ילדכם בכישלונות שלכם ודאגו להעביר לו את המסר שכשלון הוא חלק אינטגראלי מהחיים.

9.        אחרון, אך לא פחות חשוב - לאחר אירוע כושל, מצוידים בהרבה אמפטיה וסבלנות, דאגו שילדכם ילמד כיצד לשפר את ההישגים בפעם הבאה וחשבו איתו ביחד כיצד ניתן להשתפר בעתיד וקבלו ממנו הנחיה כיצד אתם יכולים לסייע לו בכך.