יחסי הורים ילדים נבנים מהיום הראשון בו הילד מגיח אל העולם. הרבה הורים טריים סבורים שההתייחסות לתינוק שונה מהתייחסות לילד גדול יותר. לדוגמא: הם לא משתמשים בהסברים ורבליים (כי חושבים שהוא עדיין לא קולט מילים) ולא מנסים לנתח את המשמעות ההתנהגותית (כי מאמינים שאין עקביות בהתנהגות בגיל הצעיר).

 

השנים הראשונות בחיי הילד הן משמעותיות מאוד. בתקופה זו נבנה הבסיס שישפיע על כל  מהלך חייו. מערכת היחסים בין ילד להוריו הם יסוד להתפתחות הקוגנטיבית שלו, ומהווה בסיס ליצירת ציפיותיו לגבי תגובת הסביבה כלפיו והפקת המיטב ממנה.

רוב הקריאות לעזרה מגיעות אליי מהורים שמעוניינים בליווי משפחתי בגישת ניתוח מדעי ההתנהגות עבור ילדים בגילאי 2-6. כשהם מתחילים להרגיש את העולם ולהשמיע את קולם, ההורים מזהים פערים ביכולות התקשורת ביניהם. בנוסף, בגילאים אלו מתפתח "גיל ההתבגרות הראשון" וחלק מההורים וממליצי הרשת מאשימים את השינויים ההתנהגותיים ב"תופעה הזאת", וממליצים פשוט לחכות שזה יעבור. 

חוסר המודעות להבנת הילד מיום לידתו גורם לכך שהורים מוותרים מראש על בניית מערכת יחסים מבוססת תקשורת עם הילד, כזאת שאת פירותיה ניתן יהיה לראות דווקא במשברים ובתהליכים חשובים בהמשך הדרך.

 

על פני השטח נראה שההורים מתפעלים ואוהבים את ילדיהם ודואגים: לקחת אותם לחוגים, להלביש, להסיע, לחבק ולצאת לגינה (בדרך כלל בליווי צמוד של הטלפון הנייד). וזהו המוקש הגדול ביותר, כיוון שכאשר ההתנהלות הזאת היא טכנית בלבד ומטרתה לתת מענה לדרישות הילד ואספקת שקט להורים. לסוג זה של הורות אני קוראת: "הורות שורדת", שמתבססת על יחסי צרכן-ספק באמצעות תקשורת טכנית.

מה חסר בתקשורת טכנית?

בניית מערכת יחסים בעלת מודעות אמיתית, שמעניקה לילד הזדמנות: לחקור, להבין, לנהל דו שיח עם העולם, לפקפק ולשאול שאלות.  

 

סביב גיל חצי שנה הורים מציגים לתינוקם את התזונה הראשונית בצורה די שרירותית. הם מושיבים אותו, חוגרים אותו ומכניסים לפיו בלילה בצבע מוזר ובטעם מוזר בלי שיבין מה קרה כאן, בלי שידברו איתו ויכינו אותו לקראת "טעם החיים". 

מנקודת מבטו של הילד מתחיל תהליך חדש אליו הוא לא רגיל ולא מוכן, שמהווה שינוי קיצוני במקביל להנקה או בקבוק מבחינתו, אז לא פלא שלעיתים זה יוצר אצלו אנטי. 

תגובות נפוצות להתנגדויות כמו: הוספת תבלין, הדמיית אווירון (שזה אומר לעבוד על הילד), שכנוע ולבסוף כניעה ("הוא לא אוהב קישואים? ניתן לו מעדן מתוק ואז נחזור לקישוא") - לא מבטיחים הצלחות.

 

 

התהליך המומלץ בגישת ניתוח מדעי ההתנהגות הינו: להציג בפניו המון אפשרויות של תזונה בריאה, לאפשר לו לגעת, לחקור ולהבין שמלפפון הוא רטוב בפנים וקישוא רך, המים נשפכים מהבקבוק והם רטובים, שבננה מתוקה אבל מחליקה מהידיים ושאוכלים עם הפה ולא עם המצח. 

כך מעודדים את התינוק לחקור את הדברים, לגלות טעמים ולתרגל לעיסה נכונה.

אני רואה קשר ישיר בין האופן בו ההורים מתקשרים את נושא התזונה לילדיהם כבר בתינוקות ובין הורים שמוותרים מהר על פירות וירקות לטובת מעדנים - לבין יחסם של הילדים לתזונה טובה בהמשך.

 

כל הורה מחליט מהם העקרונות והערכים שחשוב לו להעניק לילד, וזה בהחלט מבורך. העניין הוא שבשביל לגרום לזה לקרות צריך להסביר לו, להכין אותו ולדבר איתו ולבנות איתו את תהליך הדרגתי של שינוי. 

כשבוקר אחד אימא מחליטה בעקבות כתבה על תזונה שאין יותר עוגיות בדרך לגן, הילד שהיה רגיל עד כה לקבל עוגייה כל יום - לא מבין מה קרה כאן. הוא לא קיבל הסבר, התראה או תהליך על השינוי שהיה רגיל אליו עד כה. הוא לא מבין את הגזרה ובאופן טבעי: מתפרץ בבכי ולא מסכים לקבל את השינוי. 

נקודת השבירה תגיע, ככל הנראה, כשהיא כבר כמעט תאחר לעבודה ואז תיתן לו עוגייה או תחליף. מהו המסר שעבר לילד? שבאמצעות התפרצות זעם ניתן לייצר נקודות שבירה אצל אימא.

ומה השיגה האם? כלום. רק בוקר מעייף שישפיע עליה ועל הילד במהלך היום. 

אם שמעתם על חיזוק שלילי – זה בדיוק מה שקרה כאן! האימא גם ויתרה, כדי לא להתווכח עם הילד וגם נתנה לילד עוגייה. 

 

בליווי משפחתי באמצעות כלים של ניתוח מדעי ההתנהגות שינוי בונים תהליך הכולל: הכנה והסבר, תהליך והתמדה. כאשר זאת הגישה מינקות - תהליכים מורכבים יותר בגיל מתקדם מוטמעים יותר בקלות ומתוך פתיחות לשינויים. שעות הבוקר הלחוצות, אגב, פחות מתאימות לתחילת תהליכים, עדיף לבחור שעות נוחות יותר. 

 

בשלב ההכנה יושבים עם הילד, מסבירים את ההחלטה בקצרה ובגובה העיניים ומבקשים ממנו לחזור על מה שנאמר.

כדאי להציע שתי חלופות לבחירה (עליהן החלטתם כבר קודם) ולהטמיע את השינוי. לדוגמא: במקום עוגייה אתה צריך לבחור בין תפוח לתפוז.

במידה והילד מתפרץ - תמתינו בסבלנות עד שיסיים, חבקו אותו והציעו שוב את שתי החלופות.

מהו המסר שהועבר לילד? מדברים איתי, מסבירים לי, אני לא אוהב את השינוי אבל ההורים שלי יודעים מה הם עושים ואני מקבל את השינוי. 

תהליך הוא דבר שלוקח זמן, חשוב מאד להתמיד בו וכמובן – לשבח רבות את ההסכמה של הילד לשינוי ולחזק אותו בצורה חיובית. 

 

רוב ההורים שחווים קשיי הרדמות ושינה רציפה פונים אליי רק סביב גיל שנתיים ומעלה, כי בעיניהם זה מאוד הגיוני שילד לא ישן בשנותיו הראשונות, ולא עולה בדעתם שיש צורך ללמד אותו להירדם. 

חוסר שינה פוגע בהתפתחות תקינה של הילד, בגדילה שלו – כי הורמון הגדילה מופרש במהלך שינה רציפה, ומחסור שלו פוגע ביכולת ללמוד ולהטמיע תהליכים.

כשאני שומעת מהורים שהם מעייפים את ילדיהם בגינה כדי שיישנו ומתפלאים שהם עדיין לא ישנים היטב, אני תמיד מסבירה שעייפות יתר מייצרת חלונות ערות, והתהליך הנכון הוא התהליך בו מומלץ דווקא להוריד את רמת האדרנלין לפני שהולכים לישון, ולהרדים בצורה הדרגתית עד מצב בו הילד למד להירדם לבד. 

 

איך עושים את נכון?

הרבה משפחות שפונות אליי מבקשות עזרה עם תוצאות מיידיות (שזה כמו לשים פלסטר על פצע שמצריך טיפול אמיתי). בפועל, הרגלי שינה מושפעים ממגוון גורמים: עד כמה ההורים נוכחים בחיי ילדיהם, מה קורה במסגרות? ואיך מזהים מצבי עייפות? למשמעות הקשר המשפחתי יש השפעה ישירה על נושא השינה. 

כמנתחת התנהגות, אני תמיד ממליצה על שלבים מניעתיים: מגיל קטן יש צורך בתהליך הדרגתי, בו הדמות המטפלת מזהה את הצורך, מספקת אותו אך גם מדריכה שזה בסדר להירדם ולישון לבד ולהתמיד להחזיר לישון בין מחזורי שינה. לישון מלמדים בדיוק כמו שמלמדים ללכת: באמצעות הדרכה, תמיכה ופרגון - כשיש הצלחה והתמדה.

 

 

הורות מאוזנת מתחילה מתוך ההבנה שתקשורת מייצרת בטחון, קשר ומודעות. 

במצב בו המשפחה עוסקת בהישרדות יום יומית של מטלות: להסיע, לקלח, לחתל ולהאכיל, משימות כמו הרדמה, פרידה ( גמילה) מחיתולים וממוצץ או כניסה למסגרות חדשות – הופכת למאתגרת ביותר. 

הורים יקרים, דברו עם הילדים שלכם ושתפו אותם. תתפלאו כמה מהר הם ידברו אתכם (בהתאם ליכולות שלהם בכל גיל וגיל) וישתפו אתכם חזרה. 

תסמכו על עצמכם שאתם הורים נפלאים ותראו להם את זה מעבר לתהליך הטכני של הסעות , דברו על דברים לפני שהם מתרחשים ותמחישו להם מה הולך לקרות.

אל תהססו לפקפק בחוכמת ההמונים (בדיגיטל ובכלל) ותשאלו שאלות כשאתם חשים שמשהו לא טוב לילד שלכם. פנו לאנשי מקצוע שאתם סומכים עליהם, ואל תחכו לגיל מתקדם יותר על מנת לפתור בעיות.

והכי חשוב? תזכרו שקשר טוב לא נבנה באמצעות הוראות חינוכיות ורק הצבת גבולות. להיפך,  בתקשורת טובה הגבולות נוצרים מעצמם. ותפקידנו המרכזי כהורים הוא פשוט לכוון.

 

כותבת המאמר: נלי אבישי, מנתחת התנהגות משפחתית ומדריכת הורים מוסמכת לליווי משפחות מלידה ועד גיל 6 

בעלים של 'נלי - ליווי מקצועי לתקשורת משפחתית אמיתית' 

פייסבוק https://bit.ly/2JElfHU

אתר http://www.nellyavishay.co.il/