בדרך למדורה של הגן, אמר לי הבן שלי שהוא מאוד שמח שהגיע ל"ג בעומר כי הוא מאוד אוהב מדורות, אבל הוא לא אוהב כשהמדורה נכבית. הרשיתי לעצמי לשתוק קצת כשחיזקתי את האחיזה בידו לאות הזדהות. נו, מי אוהב שהמדורה נכבית?

מאת: יפעת שני - יועצת ארגונית, כותבת תכנים מקצועיים ואישיים, מנחת קבוצות ופעילה ב"תנועת הערבות".

 

נו, מי מאיתנו אוהב את ריח העשן והפיח שמלכלך את הכביסה במשך שבוע, שלא נדבר על ערימות החול שהילדים מביאים איתם הביתה ועל החשש שמקונן בליבה של כל אם "פולניה" , שהילדים לא יעשו שטויות מסביב ללהבות המשכרות.

אז זהו, שאפשר ליהנות ממדורה בוערת ואפילו להשאיר אותה דולקת כל השנה.

בדרך למדורה של הגן, אמר לי הבן שלי שהוא מאוד שמח שהגיע ל"ג בעומר כי הוא מאוד אוהב מדורות, אבל הוא לא אוהב כשהמדורה נכבית. הרשיתי לעצמי לשתוק קצת כשחיזקתי את האחיזה בידו לאות הזדהות. נו, מי אוהב שהמדורה נכבית? חוץ מאשר שריח העשן ממלא את העיר למשך שבוע ומקלקל למרככי הכביסה את היתרון, החג הזה הוא כיף של ממש, לא?

כשהגענו למתחם החולות ופגשנו את כל החברים, אספנו את הקרשים לערימה, הכנו את הבטטות, שפכנו קצת נפט והופ, האש דלקה והשמחה הייתה רבה.

אחרי שעה קלה התיישבתי על המחצלת והזמנתי את הילדים לשבת איתי במעגל. שאלתי אותם מה הם הכי אוהבים בל"ג בעומר ולחלל העגול נזרקו קרשים, להבות, מדורות, בטטות ואיך אפשר בלי מרשמלו? אז סיפרתי להם מה זיו אמר לי בדרך וילדים נוספים הסכימו איתו שכשהמדורה נכבית זה לא כיף, כי צריך ללכת הביתה ולחכות שנה שלמה עד לל"ג בעומר הבא והפירה שמתבשל בסיר לא טעים כמו תפוח-אדמה "עלהאש" כשהקליפה שרופה קצת והידיים מתלכלכות ואימא מרשה לאכול למרות החול...

שאלתי אותם מה דעתם לעשות מדורה שלא תכבה כל השנה והתגובות נחלקו בין פנים משתוממות "איך זה אפשרי???" לבין קריאות צהלה "כןןןןן" , אז סיפרתי להם שבכל אחד מאיתנו יש ניצוץ פרטי ואם אנחנו מחברים את כל הניצוצות יחד, אנחנו יוצרים מדורה ענקית שיכולה לדלוק כל הזמן, בלי הפסקה.

"תנחשו מה זה הניצוץ הזה ואיפה הוא נמצא" הפניתי אליהם את האתגר , והתשובות היו מגוונות ומעוררות התפעלות: "בקצה האצבעות" אמרה ילדה אחת וניסתה להשמיע צליל עם אצבע צרדה וילד אחר אמר "אפשר לשיר שירים של אש ומדורה" ואני סימנתי עם היד על הלב... כולם עשו אחרי את אותה תנועה כשסיפרתי להם שבלב שלנו יש ניצוץ של אהבה וכשאנחנו שומרים עליו בוער ומחברים את כל הניצוצות יחד, יש לנו מדורה גדולה וחמה שיכולה לדלוק לאורך זמן. "איך?" שאלו הילדים והשבתי שכשאנחנו משחקים יחד ועוזרים אחד לשני ומפרגנים ואומרים מילים של אהבה ותמיד מתכוונים לעורר שמחה אחד בשני, המדורה הזו דולקת ודולקת ודולקת...

החזקנו ידיים במעגל והתחלנו לשחק יחד, בלי לעזוב אחד את השני ויצרנו צורות של עיגול וריבוע ואפילו משולש שיזמה אחת הילדות כשהכריזה שהיא קודקוד וכל הילדים התיישרו לאלכסונים להפליא... ואז, בלי הכנה מוקדמת, הם החליטו לייצר צורה של לב ועם קצת תמיכה של ההורים נוצרו שני חצאי עיגול ושפיץ וניצוצות של אהבה סביב למדורה.

בדרך חזרה הביתה זיו אמר לי שבפעם הזו הוא כבר לא היה עצוב כשראה את העצים מפוחמים והלהבות דועכות, כי הוא הרגיש שהמדורה האמיתית שכל החברים עשו ביחד תפגוש אותם מחר בגן והם יוכלו להמשיך ולחגוג את ל"ג בעומר בלי הפסקה.

אז איך עושים את זה?

1. מדברים על זה ומזהים יחד את הניצוץ שיש לכל אחד בלב, נותנים לו צבע וצורה (ואפשר גם צליל).

2. מחליטים יחד לכוון את כל המחשבות והפעולות שלנו כדי לשמור על הניצוץ של כולם.

3. מתחייבים להימנע מלפגוע או להעליב או לקחת דברים בכח כי אלו דברים שמכבים את הלהבה.

4. משחקים את זה... כי המשחק של היום הוא המציאות של מחר/ הדרך הטובה ביותר בכדי להטמיע רעיונות, גישות או התנהגויות בילדינו, היא לשחק איתם שוב ושוב, עד שההתנהגות הקשורה למשחק תהפוך להם לטבע שני.

אפשר לנסות גם בבית, זה לא מסוכן ואין סיכוי שמכבי-אש יגיעו לקול אזעקת גלאי העשן. מקסימום אם יעבור מתחת לבניין כבאי רצוץ אחרי יום עבודה מפרך, הוא יגלה שיש מדורה אחת שהוא אף פעם לא היה מבקש לכבות אותה.