מדוע קשה לנו לומר: "לא" או "אי אפשר", גם כשיש לנו סיבה הגיונית ומנומקת? מדוע לפני חציית כביש מוסכם וברור שהילד לא חוצה לבד, אבל רגע לפני ארוחת הצהריים ניתן לילד את הממתק שהוא כל כך אוהב, למרות שהחלטנו אחרת ואף דאגנו ליידע את ילדינו בהחלטה?

 

גבול הוא למעשה מעין מחיצה בין מה שמותר למה שאסור. כמו גדר, אשר מגינה על 

חצר מפני פולשים לא רצויים. הגבול, בעצם מגן עלינו מפני סכנות, כמו: חציית כביש, הכנסת אצבע לחשמל וכדו'. הגבולות, מגדירים, באופן ברור, מה מותר ומה אסור. ומתוקף היותם כאלה, הם מלמדים אותנו כיצד עלינו להתנהג ומה מצופה מאיתנו.

   ילדים זקוקים לגבולות. גבולות מעניקים בטחון ומייצרים סדר. הם מאפשרים לילד לדעת בכל רגע נתון מה הולך לקרות, ומאפשרים לו להיות רגוע ובטוח בעצמו ובמקום שהוא נמצא בו. ברגע שקיים גבול ברור וידוע מראש, הילד פנוי ללמידה ולחקר הסביבה. ראשו לא עסוק במחשבות ובדאגות לגבי מה שיקרה עוד מעט. הוא כבר יודע. 

   הורים רבים נוטים לחשוב, שאם יציבו גבול לילד, הוא יכעס עליהם וגרוע מכך - לא יאהב אותם. אולם, ההפך הוא הנכון - ברגע שתציבו לילדיכם גבול, הם יכבדו אתכם וידעו שיש מי ששומר עליהם. אולי הם לא ישמחו באותו רגע ואף ינסו להתקומם ולבטל את "רוע הגזרה", אך בהמשך יבינו שזה רק לטובתם.

    בתחילת דרכי כגננת, חשבתי שאם לא אציב גבולות, אזכה לאהבת הילדים והם יתרפקו עליי בשמחה ובאהבה. אולם, מהר מאוד הבנתי שזו לא הדרך להשיג את אהבת הילדים ובטח שלא אשיג סדר בגן ומשמעת. כשלמדתי להציב גבולות, הופתעתי לגלות, שההפך הוא הנכון: הילדים חיפשו את קירבתי ואהבו אותי אף יותר, בנוסף להיותם רגועים יותר ומשתפי פעולה.

    כפי שכבר ציינתי קודם לכן, הגבול נועד להגן עלינו. ועל מי אנחנו מגינים? - על מי שאנחנו אוהבים ומעוניינים בטובתו. אם כך, ניתן לומר שאנחנו מעניקים גבולות. וכיוון שאנחנו מעניקים גבולות למי, שאנחנו מעוניינים בטובתו, הרבה יותר קל לפעול למען המטרה. לדוגמא: אנחנו מעוניינים שהילד יאכל את ארוחת הערב ולא ימלא את הבטן בממתקים, ולמעשה אנחנו מעניקים לו גבול, אשר יעזור לו לדעת מהו הסדר בבית ומה אנחנו, ההורים. מצפים ממנו. אם החלטנו שהילד בן השנתיים ייכנס למיטה בשעה 20:00, ולא מאוחר יותר, אנו עושים זאת כיוון שאנו מבינים את חשיבות השינה לתפקוד תקין ביום שלמחרת, להתפתחות תקינה של המוח, להפגת מתחים ולהתאוששות המוח מארועי היום. אנחנו בעצם מעניקים לילד שלנו גבול, שהוא מתנה עבורו.

   הקושי בהענקת גבולות, מלווה בחשש מפני התמודדות עם הבכי של הילד ועם תסכולו מהמצב החדש. החשש להתעמת, יכול לתת שקט לאותו רגע (שקט תעשייתי), אולם בטווח הרחוק הוא יצור בלבול אצל הילד וחוסר אמון במבוגר, אשר אמור להגן עליו. 

   אני מוצאת הורים רבים, אשר ניצבים עייפים מול הילד הקטן, אשר מגלה את כוחו ואת יכולתו להשפיע באופן מוחלט על המצב. אולם, האם זהו באמת כוחו "הבלתי מוגבל" אשר משנה את המצב לטובתו, או שמא זו אשליה, כיוון שההורה ממהר לרצות את ילדו לנוכח הבכי וההתמרדות של ילדם, אשר נחוש בדעתו לקבל את רצונו? מעבר לכך, דבר מקשה על הילד, אשר מרגיש שהוא כל יכול, אך בבואו לגן הילדים או לכל מסגרת חברתית אחרת, יגלה שהוא אינו כזה.

 

לפעמים נדמה לנו, ההורים, שאם נסרב לילד הקטן והוא לא יקבל ברגע זה מה שהוא רוצה, נגרום לו נזק בלתי הפיך וסבל מתמשך. אולם ההפך הוא הנכון - אם ניתן לילד כל מה שהוא רוצה, נפגע בנפשו הרכה, כיוון שהוא יהיה מחוסר כלים להתמודד בחברה ויאבד את אמונו במבוגר, אשר אמור להיות האדם היציב בחייו. ההתמודדות עם מעט תסכול תעצב את אישיותו של הילד והוא ילמד בעתיד להפעיל שיקול דעת משלו. זיכרו - מותר לילד להיות קצת מתוסכל, בשל אי ההסכמה שלכם, ההורים,  אולם חשוב שתהיו שם לצידו, תשקפו ותכילו את כאבו ("אני מבין שאתה כועס כי לא קיבלת עכשיו את ביצת הקינדר, אבל תוכל לקבל אותה אחרי ארוחת הצהריים"). מותר ילד לבכות (כך הוא מבטא את כאבו), אולם אסור להרביץ או להזיק לעצמו/לרכוש. 

    אל תחששו להעניק גבולות ליקרים לכם, ע"מ להגן עליהם. בעשותכם זאת, היו נחושים בהחלטתכם ועקביים. אימרו לעצמכם, שאתם מיטיבים עם ילדכם ועוזרים להם להשתלב בעולם חברתי ולהיות בטוחים בעצמם ורגועים, בידיעה שיש מי ששומר עליהם ודואג לשלומם.