"מה תרצה להיות כשתגדל?" אנחנו שואלים בחדווה ומחייכים למשמע החלומות שלהם ויודעים כי הגשמת חלומות היא ממרכיבי האושר. אבל, רק אדם שמאמין בעצמו הוא אדם שמעז להגשים את חלומותיו, כי הוא אופטימי, הוא מעז והוא מספיק בטוח בעצמו כדי לדעת שהוא יוכל לעבור כל מכשול. לכאורה האתגר הוא טריוויאלי ואין מי שיערער על חשיבותו, אבל הוא לא מושג מכוח האהבה לילדים שלנו בלבד, הוא מצריך עירנות ומאמץ. 

אין ספק כי אנחנו רוצים את הכי טוב בשבילם ואנחנו מניחים שאם הם יעשו הכי טוב בכל דבר, הם יגיעו הכי רחוק שרק אפשר. אז אנחנו מבקשים לוודא שיצטיינו בכל תחום, שיביאו את התעודות הכי שוות והמדליות הכי מבריקות, יהיו חרוצים, אקטיביים, עצמאיים, אחראיים ובוגרים. הבעיה מתחילה כשזה לא קורה ואנו נלחצים, דואגים ולוחצים בכל הכוח.

במקום ללחוץ ולבקר, חשוב שנעודד אותם כשקשה. עידוד לא ניתן על התוצאה, הוא ניתן למרות התוצאה. עידוד הוא הדלק של המוטיבציה. אנחנו צריכים להעריך את המאמץ, את הדרך ואת השיפור, כי הן תחנות חשובות בדרך ליעד. 

 

כהורים אנו מעניקים שירותי יתר. אנחנו מכינים, מקלחים, אוספים, מסדרים ומלבישים אותם, גם כשאנחנו מצפים מהם כבר לעשות הכל לבד. הם התרגלו והפנימו את המסר ולכן הם לא יכולים לבד. תנו להם לעשות דברים לבד, בהתאם לגילם, תסמכו עליהם ואל תעשו במקומם. זה לא יהיה מושלם אבל הם ילמדו וירוויחו תחושת יכולת שאין שנייה לה.

אנחנו מספקים להם הגנת יתר ורוצים לשמור עליהם מכל רע . מהילד שתפס את הנדנדה, מהאח הגדול שמציק או מהחבר שהעליב. הם משתפים אותנו ואנחנו ממהרים לעוץ עצות ולסדר את העניינים. הם יכולים וצריכים להתמודד לבד כדי להרגיש מסוגלים, חזקים, גדולים. נכון שהם זקוקים להדרכה, לאוזן קשבת, לתמיכה וליווי, אבל תסמכו עליהם ועל שיקול דעתם. תשתפו אותם, תיוועצו בהם ותנו להם לגבש פתרון ולקבל החלטה. כך גם תחושת הבטחון תגדל ואיתה תחושת הערך והאמונה בעצמם.

 

הילדים שלנו שונים אלו מאלו, זהו טבעו של העולם. האחד יגדל להיות "מלך החיות" והאחר "מלך ההרים". יש מקום לכולם וצריך להפסיק להשוות. המדד האמתי להצלחה הוא בשאלה- היכן  אנחנו ביחס לפוטנציאל שטמון בנו, ליכולות ולחלומות שלנו ולא של אחרים. לכן, אין טעם להשוות את הילד שלנו לאחים שלו, לחברים, וגם לא אליכם כפי שהייתם בגילו. הוא לא אתם ולא אף אחד אחר. הוא יחיד ומיוחד. תאהבו אותו ותנו לו לגיטימציה להיות בדיוק מי שהוא. זו מתנה נהדרת לדימוי העצמי שלו ולהמשך חייו. זה לא אומר שתצטרכו לוותר על הציפיות ממנו, זה רק הופך אותן לריאליות.

 

 

למרות שהם הילדים שלנו, הם יכולים לפעמים להוציא אותנו מדעתנו. הם לפעמים מעצבנים, מרגיזים ולא משתפים פעולה. גם אנחנו לעיתים יוצאים מאיפוס כשהאגו שלנו נפגע ואז אנחנו יורים מהמותן. שלא במתכוון, אנחנו צועקים, מעליבים, מאשימים ומאיימים ותוך כדי כך רומסים את תחושת הערך העצמי שלהם ואת כבודם. אז כן, אנחנו ההורים ובאירועים מסויימים אנחנו מחליטים. אבל גם בכעס הכי גדול, חשוב שנכבד. לא נשפיל, נברור מילים, נתייחס למעשה ולא לעושה.

חשוב שנזכור, שהילד שלנו מתנהג כמו ילד. זו תשומת הלב שלנו להתנהגות שהופכת אותה לדפוס. ולבסוף, הילד שלנו מאמין לנו ומתחיל לראות את עצמו כפי שאנו רואים אותו: עקשן, ווכחן, מציקן, פחדן. זה הדימוי העצמי שהוא יגדל איתו. לכן חשוב שנשתדל לראות מעבר להתנהגות המפריעה ונעיר עליה פחות. זכרו שהם נפלאים ותאירו על מה שטוב ומיוחד בהם. 

 

 הילדים שלנו רואים את עצמם דרך העיניים שלנו. אז נכון שלא הכל פשוט, אבל מעל הכל, הילדים שלנו צריכים לדעת שהאהבה שלנו היא לא על תנאי. הם צריכים להרגיש שאנחנו מאמינים בהם באמת ובתמים ושאנחנו חושבים שהם נפלאים. בדיוק כפי שהם, מאז ולתמיד. לא מושלמים - שלמים. כך בדיוק הם יגדלו להאמין בעצמם. ורק כך הם יהיו מלכי העולם.

 

שירי בכר היא מדריכת הורים, מפתחת מודל נ.ע.ם להורות ברורה ומחברת המדריך רב המכר 'כיצד לגדל ילדים שמאמינים בעצמם' אותו ניתן לקבל ללא עלות http://shiribachar.ravpage.co.il/madrich.

.