הורים רבים מתמודדים עם הסיטואציה הזו באופן יומיומי. אני חושבת שתחושת חוסר האונים היא התחושה הכי חזקה שמלווה הורים בסיטואציות האלה, מכיוון שהם אינם נוכחים במצבים האלה ואין להם שליטה על מה שמתרחש שם. פרט לכך, לא תמיד הורים מודעים לדרכים החינוכיות בהן פועל הצוות החינוכי, לא תמיד מבינים את מדרג התגובות ודבר חשוב נוסף- ההורים לא מודעים לכל הפעולות שנוקט הצוות החינוכי, חלקן נעשות "מאחורי הקלעים".

 

אז נשאלת השאלה כיצד נכון להגיב. הילדים המתלוננים מרגישים לרוב שעשו להם עוול, שלא באמת "ראו" אותם והם מביעים את מצוקתם.

1. להקשיב- חשוב להקשיב קשב רב לילד שמגיע נסער, ללא טלפונים ניידים וללא הסחות דעת. ילד שבתחושתו לא קבל מענה בגן/בביה"ס, חשוב שיקבל את המענה בבית.

2. להכיל את הקושי- להביע אמפתיה לרגשותיו, הכוונה היא לא להזדהות איתו ולהיות במקומו כי אז לא תוכלו לעזור לו. הכוונה היא להקשיב, להבין את המקום הרגשי בו הוא נמצא ולחבק חיבוק חם ותומך (ההבדל בין הזדהות לאמפתיה הוא שהזדהות היא "להיכנס לנעלי האחר" ולהיות במקום הרגשי בו הוא נמצא, בעוד שאמפתיה היא להבין את מקומו של האחר "מבלי להיכנס לנעליו").

3. להחזיר את המיקוד אל הילד- ילדים עסוקים בד"כ במה הסביבה הייתה לא בסדר, בפגיעה שלהם. חשוב להחזיר את המיקוד אל הילד ולבדוק איתו מה הוא יכול לעשות כדי לפתור את הבעיה (קל יותר להאשים את האחר מאשר לקחת אחריות).

4. להימנע ממתן עצות- הורים רבים עסוקים במתן עצות ממקומם כיום כבוגרים. חשוב לזכור שלכל ילד יש יכולות שונות ומה שמתאים לנו כהורים, לא בהכרח מתאים או אפשרי מבחינת הילד ואז הוא נכנס למלכוד כפול: מחד, יש לו קושי מסוים שהוא נתקל בו. מאידך, ההורים מצפים ממנו שיעשה משהו שבתחושה שלו הוא לא מסוגל לעשות ואז בתחושתו הוא גם מאכזב אותם...

5. להדגיש שהבחירה בידי הילד- מסר חשוב ומשמעותי הוא שבכל סיטואציה יש לילד בחירה כיצד לפעול. זו לא גזירת גורל ואין רק דרך פעולה אחת. אם הילד לא רואה אלא דרך פעולה אחת, חשוב לפרוש בפניו אפשרויות שונות לפעולה בסיטואציות שונות.

6. לעודד אקטיביות- נכון שפשוט יותר לפעול במקום הילד, להרים טלפון למורה/לגננת ו"לסדר את העניינים", אבל המסר הזה כלפי הילד הוא בעייתי (אם עושים בשבילי ופותרים בשבילי את הבעיות, סימן שאני לא מסוגל לעשות את זה בכוחות עצמי...) ילד שפועל על מנת לפתור את בעיותיו הוא ילד שלומד להאמין בעצמו וביכולותיו, לומד לבטוח בעצמו, שתחושת המסוגלות שלו עולה וכן בטחונו העצמי. זוהי הכנה נהדרת לחיים.

7. לסמוך על הילד- ילד שסומכים עליו שידע להסתדר, לומד לסמוך על עצמו. ילד שהמסר העובר אליו הוא שההורים יפתרו עבורו את הבעיות, יודע, באופן לא מודע, שאינו יכול לסמוך על עצמו.

8. להימנע מגוננות יתר- גוננות יתר משאירה את הילד "קטן" ובלתי מסוגל וכן לא מכינה אותו להתמודדויות הרבות שהחיים מזמנים. כתוצאה מכך, מתפתחת תלות של הילד בהוריו.

9. לחזק- ילדים זקוקים לחיזוקים חיוביים על פעולות עצמאיות שהם עושים. חשוב לחזק את הילד ולעודד אותו על כל התנסות בפתרון בעיותיו. חיזוקים חיוביים מעודדים את ילד להמשיך ולפעול למען עצמו.

10. לשים לב למסרים שעוברים לילד לגבי המסגרת החינוכית וההתנהלות בה-  הורים רבים מביעים את חוסר שביעות רצונם מההתנהלות במסגרת החינוכית בפני ילדיהם. עכשיו נסו לשים את עצמכם בנעליו של ילד, ששומע מה הוריו חושבים על צוות הגן/ ביה"ס שלו וצריך לבלות שעות רבות ביום במקום שהוריו לא סומכים על הצוות שישגיח עליו...  זכרו, ילדים קולטים הכול: תנועות, גוף, פרצופים, טון מזלזל, מילים. מסרים מילוליים ובלתי מילוליים.

 

יחד עם כל ההמלצות להתנהלות מול ילדים, אני ממליצה להורים להישמע לאינטואיציות שלהם, ליזום שיחות עם הצוותים החינוכיים במידה וישנם קשיים ממושכים שלא נפתרים. מניסיון, אני יודעת שיש מקרים בהם רצוי וכדאי לערב איש מקצוע חיצוני שיוכל לייעץ ולעזור לצוות החינוכי לחשוב "מחוץ לקופסא" ולחפש יחד פתרונות יצירתיים שיקלו על התנהלותו של הילד במסגרת החינוכית, תוך שיתוף פעולה בין ההורים לצוות החינוכי.

 

 

כתבה: מיכל קליין-נגר M.A בחינוך, יועצת משפחתית ומדריכת הורים וצוותי חינוך, בעלת העסק "להורות דרך". מתמחה ביצירת שיתוף פעולה בין המשפחה למסגרת החינוכית. משתייכת לצוות היועצות של מיכל דליות.