יש הורים שנראה כאילו שיודעים לשחרר את ילדיהם כבר מגיל מאד צעיר להתנהל בצורה עצמאית ומנגד, הורים שעד לגילאים מאוחרים תומכים ועוזרים לילדיהם להתמודד עם מטלות גדולות כקטנות כחלק ממה שנראה יחסי תלות ביניהם. איפה עובר הגבול? מתי ובאיזו דרך עלינו לעזור לילדנו ומתי עלינו להרפות ולתת להם להתמודד בעצמם?

מאת: בת-שיר סולמי

אם גם אתם כהורים נתקלתם בדילמה שבין עזרה לילד לבין פיתוח תלות שלו בנו ודאי תמצאו עניין במאמר זה. יש הורים שנראה כאילו שיודעים לשחרר את ילדיהם כבר מגיל מאד צעיר להתנהל בצורה עצמאית ומנגד, הורים שעד לגילאים מאוחרים תומכים ועוזרים לילדיהם להתמודד עם מטלות גדולות כקטנות כחלק ממה שנראה יחסי תלות ביניהם. איפה עובר הגבול? מתי ובאיזו דרך עלינו לעזור לילדנו ומתי עלינו להרפות ולתת להם להתמודד בעצמם? כמו נושאים אישיותיים אחרים, גם שאלות אלו ניתנות למענה ופרשנות אישיים, אך מה הם העקרונות המנחים בשמירה על אותו גבול דק?

להיות הורים

מעל לראשינו מרחפת תמיד הדרישה מאיתנו להתוות לילדנו את דרכו להיות אדם עצמאי. אנו יודעים כי עליו ללמוד לקחת אחריות על התנהגותו והשלכותיה כמו גם על חפציו,  והשמירה עליהם בעצמו. אם כן, למה כל-כך קשה לנו לתת לו להתמודד בעצמו עם המשימות בפניהן הוא ניצב? אולי אנחנו מונעים מרגשות האשם שלנו כהורים על הזמן המועט שנותר לנו לבלות עם הילדים בעקבות המרוץ אחרי העבודה והפרנסה. אולי במקביל, אנו מגוננים עליו מפני הקושי שלנו לחוות את המשברים והקשיים שהוא בעצמו עובר בדרכו לעצמאות.

חינוך לעצמאות

החינוך של הילד לעצמאות מתחיל כבר בשלבים מוקדמים בהתפתחות, כאשר אנחנו ניצבים מולו בתפקיד הדורשים והמצפים להתמודדות מוצלחת. אנו אמורים לצפות מהתינוק לשכב על הבטן בחודשיו הראשונים כדי לפתח את חגורת הכתפיים ומוצאים עצמנו מתקשים להכיל את הבכי שלו, שמעיד על אי נוחות או על אי שביעות רצון מהתנוחה. כבר בשלבים מוקדמים, יהיו אלו תגובותינו אשר יכריעו את הדרך שבה ילמד התינוק להתמודד עם קושי בדרכו להצלחה עם אתגרים. מה ילמד תינוק שההורה שלו ימהר ויהפוך את אותו לשכיבה על הגב? ומנגד, איזה מסר יקבל תינוק שההורה שלו ימשוך את שהייתו הבלתי נעימה על הבטן למרות הבכי ויוסיף וייעשה זאת שוב לעתים תכופות?

שיפור מערך התגובות שלנו

אין ספק שילדים קולטים מסרים גלויים כסמויים. בטח ובטח כשמדובר בילדים שלנו. כשילד שלנו מבחין בנו מתקשים בסיטואציה, הוא יבחר לחקות אותנו ולהתקשות בעצמו. ילדים מחקים אותנו, וכך לומדים בעצמם להתנהג. הם מבינים כי מדובר בסיטואציה שמקשה על ההורה ומפנימים את המסר כי קושי הוא מפחיד/מלחיץ ולכן גם עליהם לפחד/להילחץ מהקושי. למשל בכל הקשור בהתנהלות הפיננסית: ילד שיראה כיצד אנו נלחצים ממצבי מינוס, משיחות טלפון מהבנק או משיקים חוזרים – יפנים את המסר כי כסף קשור תמיד בפחד. לעומת זאת, ילד שייראה את הוריו מתקשים, אך מתגברים על הקושי שלהם, ירכוש מנגנון של חיקוי התגובה ההורית. אם על אותו אתגר יגיבו הוריו בשיקול דעת ובקור רוח המסר יהיה כי "ההר אינו נורא כל כך" ואפשר להתמודד עימו בהצלחה. לכן חשוב מאד שאנו כהורים נקפיד על תגובות מבוקרות ומאוזנות ליד הילדים, גם אם קשה לנו. הילדים יקבלו הרגשת מסוגלות ויכולת, ירגישו כי הוריהם סומכים עליהם ויודעים כי יש להם פוטנציאל להצליח.

דרישה מתמדת במקביל להכלת הקושי

עלינו להפנים את חשיבות הדרישה שלנו כלפי ילדנו. כשאנו דורשים מילד לעמוד במשימה מסוימת, אנו משדרים לו, שאנו חושבים שהוא יכול לעמוד בה. "נכון שקשה לך, אך אני סומכת עליך שתתגבר על הקושי ותצליח לנעול את הנעליים בעצמך". ברגע שנקבל את הדרישה כתגובה שמצמיחה את הילד ומעצימה אותו, כך יקבל אותה הילד ויפעל מתוך רצון לעמוד בדרישה.

רכישת עצמאות כתהליך

ברור, שתהליך רכישת העצמאות הינו תהליך ארוך ואישי, שמותאם לכל ילד ולאופי שלו. כדאי לדרוש מילד לפעול בעצמו לפי דרגות קושי והצלחה כבר משלבים מוקדמים. ילד שרוצה לצאת בעצמו מהבית, יכול להתחיל בשליחות לסופר הקרוב לקנות משהו חשוב, לפני שנתיר לו לצאת לבילוי ממושך באתר מרוחק. נזכור לעודד את הילד על הצלחותיו, ונזכיר לו כי גם אם התקשה, הוא הצליח לבסוף להתגבר על הקושי. יתרה מזאת, כדאי להוסיף ולדרוש בצורה עקבית וחוזרת על עצמה את הפעילויות בהן הצליח בעבר.

חשיבות הגמישות בתהליך

כדי לשמר את המוטיבציה של הילד ועל התחושה כי אנו פועלים בשיתוף איתו ולא נגדו, נסכים לעזור לו כשצריך ולהדגים לו איך עושים את הפעילות במקרה הצורך. אם ילד מסרב לסדר את החדר בעצמו, נסדר יחד איתו, מתוך רצון לתת לו דוגמא להעניק לסידור משמעות של עבודת צוות. אם נתווכח ונסרב לעזור, ניתן לו דוגמא להתנהגות נוקשה ושלילית, על פני דוגמא לזרימה ולחשיבה גמישה.

 

המאמר בשיתוף אופסט-קולור – הדפסת שיקים