מרבית הזוגות הצעירים שאני מכירה כיום החובקים ילד או יותר נתמכים בצורה כלשהי בהוריהם. מהסתכלות, הן מהצד והן ממש מבפנים, אני מגלה כי הסידור הזה מצד אחד הוא הכי טבעי ומובן בעולם – כי אם לא אוכל להתמך על המשפחה על מי אוכל?

מאת: ריקי לוי דינר (M.A.) מאמנת אישית וזוגית

מרבית הזוגות הצעירים שאני מכירה כיום החובקים ילד או יותר נתמכים בצורה כלשהי בהוריהם. מהסתכלות, הן מהצד והן ממש מבפנים, אני מגלה כי הסידור הזה מצד אחד הוא הכי טבעי ומובן בעולם – כי אם לא אוכל להתמך על המשפחה על מי אוכל? מצד שני הסידור הזה הוא גם הכי לא נוח ולא מובן בעולם וזאת לשני הצדדים- הן להורים שקיוו כי ילדיהם יהיו מסודרים בחייהם והם יוכלו לפרוש בפנסיה באמת למנוחה אמיתית של חיים שקטים ורגועים, והן לבני הזוג שמרגישים כל כך לא נוח כי הם לא מסדרים עם כל נטלי בהחיים המודרניים ומשמרים ולו במעט את התלות בהורים. תלות שיש לה מחיר כמובן.

השאלה היא מה הברירה? עד מתי? מהו המחיר? והאם התלות הזו של הדור שלנו בדור ההורים הינו סממן לילדנו שייתמכו בנו בבוא היום?

 

סוגי תמיכה

הגן אליו הולכים ילדים הוא מיקרוקוסמוס לסוגי התמיכה השונים של בני דורי.

התמיכה הבסיסיסת והמנוצלת ביותר הינה כמובן הוצאה מהגן, הכנסה לגן והחזקת הילד כפקדון עד יחזור מי מההורים אל בית המשפחה. כמי שגרה 120 ק"מ מבית הוריה אין לי את היכולת להנות מסוג תמיכה זה לו אני כה זקוקה. "אבא אתה יכול להוציא לי היום את...", אמא את יכולה להכניס לי מחר את..." שאלות פשוטות ההופכות את החיים לכל כך יותר קלים. ישנם הורים שיש להם סידור עבודה קבוע בנושא. הן ההנהלה והן העובדים מאושרים.

 

תמיכה נוספת היא כמובן התמיכה הכלכלית. הרשו לי לציין כאן משהו - אף אם צד א' לא העביר כספים במעטפות חומות לצד ב'  הרי שאם נסתכל מקרוב, אבל ממש מקרוב, נגלה כי כולנו באופן זה או אחר נתמכים כלכלית בהורינו. מי מאיתנו לא לקח אוכל ביום שבת מההורים מדי פעם רק כי הוא לא הספיק לבשל?, למי מאיתנו לא שמשו ההורים כבייביסטר מדי פעם, וזאת למשך זמן של לפחות 3 שעות?, למי מאיתנו לא הגיעו ההורים (בד"כ האמא) הביתה עם גרדרובה שלמה לנסיכה והנסיך?, ולמי מאיתנו לא הודיע בוקר אחד הסבא כי "את החוג הזה אני משלם!" וזאת לאחר שיחה ערה בינו לבין הנכד כמובן.

עכשיו אנא מכם פתחו המחברת המשובצת ועשו החשבון – אמנם לא כסף מזומן אבל בהחלט תמיכה שיכולה להיות מתורגמת כתמיכה כלכלית.

 

מעבר לתמיכות הברורות מאליהן (שמיד אתריע גם מדוע הן אינן ברורות מאליהן) שמעתי כבר מיני סיפורים שגרמו לשערות עורי לסמור, להלבין ובמקרים מסויימים לחמול.

 

למטפל הפיליפיני של חמי נולד ילד לפני כחצי שנה, פה בארץ. השמחה הייתה כה גדולה וזאת לצד העובדה הידועה מראש כי בגיל חודש הוא ייסע חזרה לפיליפינים לגדול אצל הסבא והסבתא. ההורים, המטפל וחברתו, המטפלת בבית אחר גם כן, נשארו כאן לגדל את הורינו המזדקנים, הילד שם.

משהו בסיטואציה הכל כך ברורה  ל-ג' המטפל כל כך בלתי נתפסת בעיני. לא רק זאת אלא שהוריו קיבלו בשמחה את תפקידם החדש וזאת מתוך ידיעה מראש כי כך הם פני הדברים עבורם.

לא מסתדר לי במוחי וליבי החומלים. ילד צריך לגדול עם הוריו. הניתוק הזה של מרחק אלפי ק"מ, הידיעה כי לא יתראו עד עוד כמה שנים שוברת אותי. בבחינה קרה הם ואני מבינים כי אין עבורם ברירה אחרת. הם כאן תומכים אותו כלכלית ממרחק, והוריהם שם תומכים אותו רגשית, חברתית וחינוכית עבורם.

 

תמיכה אחרת מגלה אף פנים אחרות. לא מעטים הם הילדים אשר מעבר לתפיסתם הטבעית את עזרת הוריהם רואים בכך הכרח מעצם הקשר הגנטי. מתוך אותו הכרח מותר, כנראה, ולו בתפיסה לעשות הכל. כך נפגשתי עם סיפורים של ילדים אשר הוריהם משלמים עבורם מיני הוצאות והם מצידם כתודה יוצאים לנופש על חשבון הברון. מבקשים עוד ועוד הלוואה ומנגד בונים עוד קומה לבית. לא נתפס בעיני כיצד אדם יכול להיות כל כך חצוף. הורים או לא זהו ניצול במהות.. אין מילה אחרת לתאר זאת. אינך יכול לאמר אין לי אוכל במקרר אך לנצל את הכסף למותרות.

הכואב בכל הסיפור הזה של תמיכה הורית הוא העדר הבושה. איבדנו באיזה שהוא מקום את הבושה. אנו יודעים כי יהיה מי שיסדר, מי שינקה אחרנו, היכן העצמאות? היכן עמוד השדרה?

 

על אחריות ובושה

בתקופה האחרונה נעזרתי לא מעט בהורי ועודני. אין מישהי שלוקחת יותר אחריות על המצב אליו היא הגיעה שהצריך אותה לבקש עזרה, ממני. אני מתביישת, בולעת את הצפרדעים שאותה בקשת עזרה הביאה אל פתחי ומעל לכל מודה.

אותה בקשת עזרה אף לימדה אותי מספר דברים חייוביים בתהליך. אכן אין כמו אבא ואמא לא משנה מהו הגיל. למדתי כי הורים תמיד יישברו נוכח קשיי ילדיהם, וילדיהם יישברו נוכח שבירת הוריהם. זהו מעגל קסמים קשה מנשוא אך מלא באהבה.

נוכחתי שוב לדעת כי הזוגיות שלי מבוססת דיה כדי לעמוד בכל אותם קשיים ולאכול יחד את כל הצפרדעים הקיימים.

אני מתיישבת לשולחן התמיכה ההורית, אוכלת את שבישלתי לעצמי, מודה וזוכרת לא לקחת דבר כמובן מאליו – זהו החטא המדרדר ביותר כל מצב שהוא.

לפני עוד מספר צפרדעים שיזכירו לי מהותן של טעויות ותמיכות מהו. מקווה כי הן לא רבות. מקווה כי ילדיי לא יזקקו לתמיכה הורית שלי וכי אכן יעמדו בזכות עצמם לכשיגדלו. ממש כפי שקיוו הורי. הצלחת מתרוקנת, הצפרדעים מתמעטות והבן שלי קורא לי לשחק איתו ארץ עיר, כי הוא מתקשה בהוראות. תמיכה הורית מסוג אחר, נקייה טהורה, אך מלאה בדיוק באותה אהבה.