מגיל קטן מאוד ניסו הוריי לחנך אותי לאחריות ולעצמאות. הורים מאמינים שהדרך לקבלת כרטיס החברים למועדון החיים הבוגרים עובר דרך שתי משוכות אלו- אחריות ועצמאות. האמת, צודקים. גם אני כיום כהורה לשלושה מנסה לחנך את ילדיי על משוכות אלו בתקווה כי כרטיס החבר כבר נמצא בהדפסה.

מאת: ריקי לוי דינר

מגיל קטן מאוד ניסו הוריי לחנך אותי לאחריות ולעצמאות. הורים מאמינים שהדרך לקבלת כרטיס החברים למועדון החיים הבוגרים עובר דרך שתי משוכות אלו- אחריות ועצמאות. האמת, צודקים. גם אני כיום כהורה לשלושה מנסה לחנך את ילדיי על משוכות אלו בתקווה כי כרטיס החבר כבר נמצא בהדפסה. הלימודים עוברים עלינו בקושי רב, מעלים בי זכרונות ילדות עצמאיים ומגייסים ממני לעיתים את כל הכוחות שיש בי. הכי קל הרי להגיד לבני בן החמש לאחר שהוא נכשל במשימה כלשהי חמש פעמים לפחות וזאת בבוקר בו אמא ממהרת לישיבה חשובה, "תן לי אני יעשה כבר...", אבל לא! אני לוקחת רגע סופרת עד 10 ומסננת מבין שפתיי במתיקות "לא נורא ממי! תנסה שוב חמוד! בפעם המיליון אחרי שיפטרו את אמא אולי תצליח".

זכרונות עצמוניים

חלק ניכר משאלות ההורות הגדולות נוגע לעצמאות ילדנו. כמה לשחרר, מתי, באיזה אופן, איך לא להלחיץ וכדומה. אנו מעוניינים לגדל ילד עצמאי, נבון, הבוחר את הדרך הנכונה מבין שלל האופציות העומדות בפניו. הדרך ליצירת אדם כזה מתחילה בילדות זאת אין ספק. השאלה איך עושים זאת?

הוריי שהבינו את גודל המעמסה לא נכנעו ועמדו במשימה בגבורה. כך תמיד עודדו אותי להתנסות בדברים, ישנים כחדשים, קשים כקלים. אל תוותרי, אנחנו מאמינים בך, את מסוגלת ועוד משפטים בוני עצמאות ובטחון היו מנת חלקי לאורך ילדותי. אני מעריכה את הוריי על הניסיון באמת. עד כדי כך הם השתדלו שלמרות חששותיי שלוו במבט של אימה שלחו אותי לבדי אל המגלשה הגדולה בפארק שליד הבית. באופן עצמוני לגמרי הגעתי כמעט עד לשלב האחרון בסולם המגלשה, רק כדי ליפול ממנו כמה מטרים מכובדים, לפגוש את הרצפה מהצד הלא נכון ולפתוח את השפה התחתונה והסנטר. האמת שעד היום אומרים לי שהצלקת משווה לי חן גברי הוליוודי מסוים. אך נעזוב זאת כעת. למדתי שיעור חשוב ועצמוני לחיים- בין אם לבד או בזוג לא כדאי לטפס על עצמים שגבוהים ממך בראש או יותר.

למרות שיעור זה לא נחסך ממני הניסיון העצמוני לעלות על אופניים בפעם הראשונה רק כדי ליפול מהם גם בפעם העשירית, מה שהוביל כמובן לניסיונות דומים על סקטים וסקטבורד. מאוחר יותר הגיע תורם של הניסיונות הקולינריים שלימדו אותי אחריות מהי. כי עצמאות לבדה אינה שווה הרבה אם לא לוקחים עליה אחריות. באופן אחראי ועצמוני כאחד גיליתי שבשר המריח רע טעמו אף יותר גרוע, וכי פתיתי חלב צפים על השוקו אינם מסמנים את בוא החורף כי אם את קלקול הקיבה המתקרב.

גם כשאמרו לי את יכולה זה לא כבד, האמנתי בכל ליבי רק כדי לשבור את הביצים מהסופר 3 פעמים, ולהגרר על ידי הכלבה שלי בכל השכונה כי היא קצתתתתת....יותר גדולה. עד היום צוחקים שהכלבה יצאה איתי לטיול ולא אני איתה. אנשים פשוט לא מבינים ילדות קטנות ומצולקות הנגררות ברחובות העיר על ידי כלבים. זהו אינו מראה מגוחך, כך נראית עצמאות!

עצמאות ילדיי

אני מנסה לחנך את ילדיי לאותה עצמאות ואחריות בדרכם לקבלת כרטיס החברים בעולם הבוגר. עם זאת, בני בן החמש כבר יודע שאמא לעיתים תוותר, תוריד את הלחץ, תעשה בעצמה- למרות שאני יודעת בסתר ליבי שאני מפנקת אותו יותר מדי לעיתים קשה מנשוא הוא השחרור. שאלות כגו "מה אם" עולות במוחי – "מה אם יפצע?, מה אם יפול?, מה אם יפגע?, מה אם יפצע?" (אני יודעת שאמרתי אצל פולניות החזרה על משפט זה אינה נספרת כחזרה!).

וברצינות.  אני יודעת כי לא אוכל להגן על ידי ממכאובי החיים פיזיים ונפשיים כאחד. אני יודעת שעליי לתת להם את הכלים להתמודדות עצמית, אחראית ונבונה. אני חושבת שבעלי ואני עד כה עושים עבודה די טובה, וזאת מבלי לשוות להם חן גברי צלקתי מכל סוג שהוא.

אחת המלאכות החשובות ביותר בה אעסוק כנראה עד יום מותי הינה מלאכת עיצוב ילדיי לכדי אנשים בוגרים. לעיתים איננו מקדישים לכך מספיק זמן, אך אנו מעצבים אדם בכל רגע ורגע נתון. בכל אמרה  של "אתה יכול", אנו בונים בין היתר את עתידו האישי, המקצועי, הבוטח, הרגשי. בכל פעם שהוא נופל ואנו מנחמים עלינו לזכור לשלוח אותו להתנסות הבאה בידיעה שייתכן וגם בה ייכשל- אך אנו יודעים כי אנו מעצבים בו נחישות, התמדה, רצון ובסופה של הדרך הידיעה כי ניתן להתגבר על מכשולים.

זה לא פשוט, היות ובאותו רגע של כשלון שלו ולו הקטן ביותר איננו חושבים על עיצוב העתיד אנו נשברים יחד איתו. אך זוהי בדיוק החוכמה ללמוד וללמד, לספור עד עשר ולתת לו לטפס על המגלשה הכי גבוהה בפארק.

לא לדאוג, כרטיס החברים בהדפסה.

 

* כל קשר בין חוויות הילדות המתוארות כאן לחוויותי האישיות הינו מקרי בהחלט.