ברגעים אלו ממש חזרנו ממסיבת פרידה מזוג חברים יקר אשר עוזב את הארץ בעוד כשבועיים. הוא ושלושת בנותיו. אין סיבה אחת ממשית שניתן להצביע עליה, לבד מהתחושה שמחניק פה, קשה פה, הישרדותי מדי פה. הם לא הזוג הראשון שאני מכירה שעוזב את הארץ בחיפוש אחר חיים שקטים יותר, נוחים יותר.

ברגעים אלו ממש חזרנו ממסיבת פרידה מזוג חברים יקר אשר עוזב את הארץ בעוד כשבועיים. הוא ושלושת בנותיו.

אין סיבה אחת ממשית שניתן להצביע עליה, לבד מהתחושה שמחניק פה, קשה פה, הישרדותי מדי פה.

הם לא הזוג הראשון שאני מכירה שעוזב את הארץ בחיפוש אחר חיים שקטים יותר, נוחים יותר.

בכלל גיליתי בחצי השנה האחרונה, כי גם מבלי לעבור חצי כדור לצד השני של הפלנטה המונח "נוח" על צורותיו מכונן במידה רבה את פעולות האנשים.

אנשים מבינים שהם חיים רק פעם אחת (כנראה) ורוצים להעביר את החיים האלה בנוחות יחסית, לא כל שכן כאשר מדובר במשפחה עם ילדים, או אז המונח "נוחות" הופך קריטי .

 

אתה רוצה חיים שקטים עבור ילדייך, לא לחשוש להם על כל צעד ושעל שהם עושים, לדעת שיהיו מסודרים בחיים ושיש להם בילדותם כל שלך לא היה. נשמע סביר, הגיוני אך כנראה שממש לא ריאלי במדינת ישראל 2013.

לפחות לא לפלג האוכלוסייה אליו אני משתייכת – במילים אחרות אינני חלק מהעשירון העליון.

 

אנשים מוותרים על המון דברים עבור אותה נוחות. אפשר כמובן להתווכח על המונח ולהגיד כי הם מתפשרים על המון דברים עבור אותה נוחות, כי הם מקריבים המון דברים עבור אותה נוחות. באותה נשימה אפשר לאמר שזה לא עבור נוחות אלא עבור הכסף וכי הכסף מביא את הנוחות וכהנה וכהנה דיונים פילוסופיים על אותה התפיסה שכולנו רוצים לחיות בשקט ושיהיה לנו קל באופן יחסי.

 

אז כאמור אנחנו מתפשרים/מוותרים/מקריבים – מקום עבודה לא כל כך נוח, אזור מגורים לא הכי הכי, ריחוק מהמשפחה, סט ערכים ומה לא עבור טיפת שקט בבנק והיכולת לטוס לפחות פעם בשנה לחו"ל.

אינני מדברת על מקרי הקיצון כמובן- על נשים המתחתנות עם אשמדאי זקן הגדול מהן ב-30 שנה, על אנשים שגונבים, מרמים, ומה לא. אני מדברת על אנשים ממוצעים- מעמד הביניים, שממשיכים לנקוט בדרך הישר אך מעגלים את הפינות ומרחיקים את הקווים האדומים שהם הציבו לעצמם.

 

בתוך החצי שנה האחרונה גילית כמה בעלי ואני לצד הצורך (זה מזמן כבר לא רצון אלא צורך) לנוחות, לשקט כלכלי, לא מוכנים כנראה לוותר /להתפשר על הקווים האדומים שלנו. לעיתים המחיר כבד מנשוא- ואני תוהה האם אנחנו החכמים או שמא הטיפשים שבחבורה...

 

כך למשל ברור לי , לפחות בשלב זה של חיינו המשותפים, כי לא נרד מהארץ למרות שיהיה לנו קל הרבה יותר בחו"ל עם הדרכון הזר של בעלי. המרחק מהמשפחה, הקוד הערכי שגדלנו עליו לא יוכלו להישבר בכזו קלות.

באותה נשימה ואותו אזור חיוג, הציעו לי לפני כחודש עבודה עם שכר נאה ותנאים מעולים שבוודאות ישדרגו את מצבנו הכלכלי והנוחות היחסית של חיינו. אחרי התנסות קלה באותה עבודה, הבנתי כי המקום בו אני נמצאת כעת- חינוך, הוא אכן המקום עבורי וכי איני מוכנה להפוך עבד של הכסף בכזו מהירות.

 

ועוד ועוד דוגמאות הגורמות לי להרגיש טוב עם הסולם הערכי שלאורו אני מגדלת את ילדיי, אך להרגיש רע מאוד עם המצב בבנק, הנוחות שלא קיימת, הדוחק  ומה לא...

אם אתם בגילאי ה-30 המאוחרות עם שני ילדים ומעלה סביר להניח כי אתם מכירים את הסיפור.

 

אז מה? האם אנחנו הטיפשים או החכמים?

האם במחיר של טיסה לחו"ל פעם בשנה, וחוג לכל ילד, יהיה לי נוח יותר לראות את ההקרבה כפשרה? או שמא כל זה אינו שווה את המחיר הערכי של להיות שלם עם עצמך?

 

לי- עדיין אין תשובה.

בקיץ הזה לפחות- אני עדיין במדינתנו הקטנה, ולא יודעת אם אני טיפשה או חכמה?