שוב אסקור למה אני עדיין משועבדת, וממה השתחררתי בשנה החולפת. בוודאי אגניב איזו הלצה על ביבי ואדון בעומק ציני לחלוטין בענייני הזוגיות וכבליה המשעבדים אותנו חדשות לבקרים.

מאת: ריקי לוי דינר, מאמנת אישית וזוגית מנחת סדנאות לאחר לידה

האמת היא שכמו כל שאר כותבי הטורים למיניהם, עמד על קצות אצבעותיי המקלידות טור על עצמאות, חירות שעבוד, בלה בלה וחרטא ברטא.

שוב אסקור למה אני עדיין משועבדת, וממה השתחררתי בשנה החולפת. בוודאי אגניב איזו הלצה על ביבי, אסקור את שערי המחאה החברתית- סרט ההמשך, ואדון בעומק ציני לחלוטין בענייני הזוגיות וכבליה המשעבדים אותנו חדשות לבקרים.

כמובן שהכל יסתיים בנימה חיובית המשחררת אנחת פיהוק אימתנית ותקווה לשחרור מכל הק"ג הנוספים בכל חג. כפי שנאמר- אחרי החגים ישתנה הכל ויחזור חלילה בשנה הבאה באותו החג בדיוק (גם אותו הטור).

ואז...כמו משמים וקריעת ים סוף, או כמו שבדרך כלל קורה לי זימנו עבורי החיים סיבה אחרת לחייך, לצחוק על עצמי ובדרך טובה יותר ממילים כמו שעבוד וחירות – למרות שגם בסיטואציה הבאה יש מן השעבוד לתכתיבים חברתיים ומגדריים, אך נעזוב זאת כעת.

רצף האירועים מקרי לחלוטין והאמת שלא מדובר ברצף, כי אם במקרים בודדים היוצרים רצף תודעתי אצלי בראש, העובר דרך העיניים מסתכל במראה וכל שנותר לו לעשות הוא לצחוק על הבבואה הנשקפת אליו ולומר "אלוהים אנחנו כל כך צפויות" (השתדלתי לא להעליב עם המילה פאטתיות, בכל זאת- חג).

 

אני אסביר.

אתמול בליל הסדר ציינו בין היתר את חתונת הכסף של גיסי וגיסתי, שאני מתתתה עליהם. מעבר לברכות והאיחולים, למצגת שרצה עליהם, לצחוקים על איך הם נראו לפני 25 שנה, להשתהות נוכח הדמיון בין בעלי לאחיו (השתהות חוזרת על עצמה יש לציין כל פעם מחדש), ולשלל החיבוקים והנשיקות הסתכלתי עליהם והמשפטים הבאים יצאו מפי/חלפו במוחי (ולא רק בשלי יש לציין אלא כמעט בשל כל אישה/נערה שישבה לשולחן הסדר):

• איך את שומרת על עצמך ככה?
• מה זה? את יותר רזה מהיום שהתחתנת, אצלי זה רק בכיוון הפוך....
• וואיי...מז הכל השיער הזה? לא ידעתי שהיה לך חשבתי תמיד היית קירח.
• יפה לך נפוח בשיער...חחחחח....

 

ומנגד נשמעו התשובות/הרהורים הבאים:

• וואיי...איך היינו צעירים פעם.
• האמת...רציתי שמלה קצת אחרת אבל....
• התעקשתי איתו שילבש את זה....
• אתה זוכר איפה זה???

 

הסתכלתי עלינו וחשבתי לרגע, אחר כך פשוט כבר התעסקתי עם העוף הטעים, כמה אנחנו מתעסקים במראה החיצוני בין אם שלנו או של אחרים. כמה גם אחרי 25 שנה אנחנו עוד מנתחות את המראה של הכלה, כמה ולמה ואיך היא זוכרת שרצתה אחרת וכו' וכו' ובלה ובלה.

 

יום למחרת אחרי שכבר סיימתי עם העוף ותחושת הכבדות שלאחר החג, בעודי מפשפשת בתמונות של חברתי בפייסבוק, אני מגלה בין היתר חלק מאלבום החתונה שלה.

כמובן שאני תרה אחריו ומגיבה על אי אלו תמונות, וכמובן על...השמלה.

רק לשם הפרוטוקול, האישה נשואה עם שני ילדים ומצפה לשלישי.  החתונה למי שלא הבין הייתה אי שם לצד מאורעות תרפ"ט.

וכרגיל...אני מגיבה והיא בטח תגיב לי בחזרה.

כאלו אנחנו....כל כך צפויות (ושוב...נמנעתי מלכתוב פאטתיות. בכל זאת- חג).

 

כמה דברים שהבנתי מן השיח הלא רצוני הזה ביני לבין עצמי:

• נשים לעד יסתכלו על שמלות כלה, בין אם בפרסומות או בתמונות של אחרות, גם כשיהיו בנות 80 ואחרי הבעל השלישי.
• לעד יהיה לנו גם מה להגיד על שמלות כלה, זה פשוט בדי.אנ.אי. שלנו אין מה לעשות.
• אי שם אנחנו נודה שלא כל הלבן יפה הוא וכן...יש שמלות כלה שמכערות את הנושאת אותן.
• הוידוי יעשה בחדרי חדרים והמוציאה לאור תישפט ותזכה לעינויי אינקוויזיציה. לפחות.
• תמיד...אבל תמיד אנחנו נכתוב/נגיד: מהמממממת!!!!
• כאלו אנחנו צפויות. אתן יודעות מה? על מי אני עובדת? פאטתיות!

 

כמה שאלות  לשחרור מן העבדות המודרנית הזאת:

• מה כבר יקרה אם נפסיק להסתכל על שמלות כלה?
• מה כבר יקרה אם נגיד "לא! לא ישב עליה טוב...."
• מה כבר יקרה אם נוותר על הצורך של פעם ב- x שנים להעלות לאור את אלבום החתונה ולזכות לתגובות עליו? (לא באמת עליו אלא עלינו....שיהיה ברור).

 

אז אני החלוט החלטתי לנסות להשתחרר מן השעבוד. עם זאת, אין לי בעיה אם אתן עוד לא משוחררות וחשות צורך עז להגיב לי על תמונות בפייסבוק בוק ולכתוב לי-

י'מהמממממת אחת.

ככה שיהיה. בכל זאת שחרור משעבוד לוקח זמן- זה תהליך.

בשבילכן!

 

 

חג שמח ומשוחרר!