מספרים שבני ישראל הלכו במדבר 40 שנה. 40 שנה... אתם יודעים כמה אבק זה? ואני רק שואלת למה אני צריכה לנקות אחריהם?

מאת: ריקי לוי - דינר

 

מספרים שבני ישראל הלכו במדבר 40 שנה. 40 שנה... אתם יודעים כמה אבק זה? ואני רק שואלת למה אני צריכה לנקות אחריהם?

תחילתו או למעשה התקרבותו של חג הפסח, בחודש שעבר, הותירה את מרבית הנשים בריצות קדחתניות לעבר הכלים, הסירים, הארונות, המחילות, המגירות וכל תא אחסון אפשרי הדורש לפתע נקיון. סביר להניח כי לפני חג הפסח היינו כולנו פשוט מעופשות וכלי מטבחנו דביקים מרוב בישולים ושמן שלא נס ליחו גם לאחר הבישול המיליון.

אך דבר אחד רציני שהפך טרנדי עם השנים מביא עימו חג הפסח כל שנה- תהיות על חרות. מרבית משרדי הפרסום משתמשים בטרנד זה על מנת לשכנע אותנו לצאת אל חרות אמיתית באמצעות שואב אבק חדשני (2 כ"ס שווה בדיקה), ולכן נמנעתי אף אני מלפרסם טור בנושא קרוב למועד האמור.

אך כעת משהאבק נוחת שוב על מדפי מטבחי אני מרשה לעצמי להרהר במונח הזה- חרות בשנית.

חרות

החרות הכללית זו שכולנו מכירים עוסקת בחופש האדם באשר הוא. עם זאת בחינה היסטורית של מונח זה מגלה כי בימי מלחמת העולם השנייה עסקו ראשי ממשלות ארה"ב, ברה"מ, אנגליה וצרפת בהגדרתם של ארבע חרויות בסיסיות של האדם- חרות הדיבור, חרות הדת, חרות מפחד וחרות ממחסור.

שנייה אני עוצרת לגחך קלות...

או.קי. חזרתי.

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שבעולם המודרני, לצערי, אף החרות הבסיסית כמעט ואינה מתרחשת בין מדינות שלא לדבר על הימצאותה בקרב האדם הפרטי הפשוט. כי חופש מוחלט כמעט ואיננו קיים. אני מצטערת, ניתן לדבר על דרגות חופש ורמת מתיחתן בהתאם למצבנו בחיים, אך לא על חופש מוחלט. משחר ילדותנו אנו נתונים למיני סמכויות המגבילות חופש זה. תחילה הורנו, אח"כ מחנכנו, מפקדנו, בוסנו ואחד אלוהנו. מה אמרתם? אה...חופש, פשוט לא קיבלתי את המזכר- אני יודעת memo נשמע הרבה יותר טוב.

עם השנים המצב נהיה אף קשה יותר כאשר דרגות החופש שלנו הולכות ומצטמצמות. נדמה לנו כי ברגע בו נשתחרר מכל הורנו, בוסנו ושותפיהם המצב יהיה קל יותר אך לא כך הדבר, לא באופן גורף לפחות. השנים בהם נרגיש חופשיים מכל, באופן יחסי, הן שנות העשרים + של חיינו. נטולי דאגות, משוחררי מדים, ונטולי ילדים יצאנו אל העולם החופשי (שוב אמרתי חופשי...מעניין). ואז הגיעו עשרת המכות-

חיפוש עבודה, חיפוש דירה, חיפוש חבר/ה, מציאת דירה, מציאת חבר/ה, אופס...אין עבודה, אין דירה, מציאת פאב (תמיד הכי קל), מציאת עבודה, מציאת דירה, מציאת חברה, התקדמות...ילדים.

אט אט הבלון המדומה הזה של חופש הולך ומתרוקן. ככל שהאוויר בבלון יורד, כך הוא אוזל מבין ריאותיך. משוואה כימית- מתמטית פשוטה אך ידועה לכל גורסת ש-

אשליית דרגות החופש הינה תוצאה של חיבור הזוגיות בשילוב המימד הרומנטי אשר הופך את המוח הנשי כגברי לרכיכה המעוניינת, או כך נדמה לה, בהמשך ביסוס הזוגיות. המשך זה מוביל באופן בלתי נמנע להתפוררות תאים הורמונליים ככימיים בגוף האנושי המותיר את האדם בלא יכולת התנגדות לשלב הבא- הבאת ילדים. שלב זה עסוק במרבית זמן קיומו בבית ההורים ואף לאחר מכן- בפיצוץ בלונים. סוף הסיפור.

ברור?

יפה אפשר להמשיך.

מה אמרתם? אה...כן כן, ילדים זה שמחה. ידעתם שזה שיר מחאה במקור?

לא משנה, נושא לטור אחר.

 

אז מה עוד היה לנו שם? משהו עם גרמניה, ארה"ב אנגליה והצרפתים.

ארבעת החרויות

חרות הדיבור- מזמן אמרו לנו הנשים, ולבלונדיניות בייחוד כי עדיף שנשתוק. עם זאת בבתי המשפט בישראל מעדיפים להאמין כמעט לכל אישה באשר היא הטוענת להטרדה מינית וזאת לעיתים מבלי לבדוק את העובדות. אינני בעד הטרדה מינית כמובן, ואני בעד שנשים יתלוננו אם וכאשר הן מרגישות מוטרדות. אך במקביל אינני בעד הוצאת דיבה, ובעד שימוש בכוח שלא לצורך. הידיעה שלנו, הנשים, כי מקשיבים לנו כמעט באופן אבסולוטי בנושא זה מותירה בידנו כוח שאני מקווה כי לא יעשה בו שימוש לרעה (ולצערי כבר נעשה) שימוש המתיר את האדם ממול ללא כל זכות חופשית באשר היא.

חרות הדת- חחחחח. וברצינות, ברור לכל כי במשטרים אפלים אין חופש דת , ולא נזכיר שמות מדינות היות ואני חוששת שיאתרו אותי והלך קפוט החופש היחסי שלי. יש הטוענים כי גם במדינתנו הקטנה יש כפייה דתית. מצטערת אך אין. לפני שאתם זורקים עליי חיתולים משומשים בציר מוריה, הקשיבו לדברי (חופש הדיבור זוכרים?). אני מצרה כי אין סובלנות דתית במדינתנו אך כל חוק או תקנה שהותירה אותנו בתחושת כפייה דתית לא נכפתה, אלא כוננה בהליך חוקי על ידי כנסת ישראל. האם מדובר במדיניות לחץ של זרמים פוליטיים בהחלט! אך לא בכפייה. אף אחד לא כיוון אקדח אל ראשו של מי מראשי ממשלתנו כאשר ביקש להעביר תקנה דתית זו או אחרת. מדובר בחוקים, חלק ימצאו חן בעיננו וחלק לא. אך כאשר הכל נעשה כדת וכדין...אין מקום לדבר על כפייה. מפריע לכם? השתמשו בחופש הדיבור, צאו לרחובות, צעקו את דברכם. אך לא בשבת בבקשה, נא לכבד.

חרות מפחד- אנחנו חיים במזרח התיכון- give me a break!

חרות ממחסור- בימים כתיקונם הייתי נושאת תפילה אל אלוהי המחסורים ומבקשת ממנו כי לא יחסר עוד דבר לאדם בעולם. התפכחתי עם השנים ואלו לא ימים כתיקונם, לא מבחינה פוליטית, לא מבחינה בטחונית, לא מבחינה חברתית ולא מאיזו בחינה שתבחרו. או שמה אלו הימים כתיקונם שלנו, ימים של מחסור, ימים בהם החמלה נעלמה כלפי פושט היד ברחוב, ימים בהם כולנו פושטי יד ברמה מסויימת המתחילים כל חודש במינוס וזאת לאחר שנכנסה כבר המשכורת, אז אולי זהו תיקוננו? אולי.

אני נושאת לפיד זה...

בשם הילדים שנפצו את בלוני חרות גיל העשרים שלי, בשם הפוליטיקאים הדגולים של המאה הקודמת שבקשו חרות לי ולאנושות באשר היא, בשם כל החרויות שאדם יכול לחשוב עליהם. בשמם ובשמי אני מתנצלת ותוהה האם באמת קיימת חרות אבסולוטית?

אני משערת כי ברגע שלא יהיה לי מחסור בחרות אוכל לחשוב על כך בצלילות, עד אז אני רוצה לחזור לנפח בלונים. אפשר?