בשבת נוסעים דורון וענבר למסע לפולין. הם לא יוצאים לבד, הם עומדים בראש המשלחת הבית ספרית, של בית ספר צור-ים חיפה. מסע לא פשוט, משא לא קל.

מאת: ריקי לוי דינר, מאמנת אישית וזוגית מנחת סדנאות לאחר לידה

בשבת נוסעים דורון וענבר למסע לפולין. הם לא יוצאים לבד, הם עומדים בראש המשלחת הבית ספרית, של בית ספר צור-ים חיפה. מסע לא פשוט, משא לא קל.

כחלק ממסורת של שנים במסעות אלו, ביקשו מאיתנו ומהקרובים אליהם לכתוב להם מכתבים אותם יפתחו באיזה חלק של המסע. מכתב מהבית, מהאהוב, מהמשפחה.

שבוע שלם באמת שכמעט ולא התפניתי לכך והאמת כל הזמן הרצתי בראש אתה המכתב המיועד.

דורון וענבר, מה אכתוב לכם?

אני מאמינה שבחלק גדול מהמכתבים יספרו לכם על אנשים על הקשר האישי-משפחתי שלהם לשואה. ומה אכתוב אני?  שכל משפחתה של אמי נספתה בשואה? שאין זכר? שגדלנו בעצם עם המשפחה של אבא שלי? שהזיכרון החזק שלי מהנושא הוא אוסף תמונות ילדותה של אמא שלי ארוז בשקיות אוכל ושמור מכל משמר. לאף אחד לא הייתה גישה לתמונות, מעולם לא סידרה אותם באלבום. ילדות נשכחת ציין פעם השיר, עולם שמנסים לשכוח ציינה אמי.

כשמנסים לדובב גדלה ההדחקה למדתי, הבריחה, חוסר הרצון להתמודד.

רק לימים הסכימה לחפש קרובים דרך האתר של יד ושם, אך ללא הועיל. למעט שני בני דודים הגרים בתפוצות ואיתרו אותה אין זכר.

קשה לי לגדול בלי שורשים, בלי ידיעה אך זהו המצב. יש את המורשת של משפחת אבי ותו לא.

לצד כל זה אנשים ימשיכו לצחוק עלי שאני פולניה- נו שוין.

בחלק מהמכתבים יציינו אנשים את המסע שלהם לפולין ומה אוסיף אני? שאמי לא נתנה לי לנסוע כי לא חשבה שאעמוד בכך נפשית? שהיום אני יודעת שהיא לא הייתה עומדת בכך. מנסה ככל אם, כמו אז גם היום, לגונן על ילדיה מפני זוועות.

חלק באופן ממלכתי יפנו למקום המכובד והייצוגי שבמסעכם בתפקידכם. אך יתרה מכך אומר לכל אחד מכם באופן אישי את הדברים הבאים: דורון, מעבר להיותך יועץ, מחנך, תעמוד על אדמת פולין כאב לעתיד (בתקווה בקרוב) ותחושות אלו ירעידו כל נים בגופך. משהו אחר מתעורר בנו כהורים, וההורות לטעמי מתחילה הרבה טרם ההריון או הלידה. היא מתחילה במחשבה, בהתחברות הרגשית והצורך בילד, בתכנונים של איזה הורה אהיה ומה אעשה- שם, בראש, אתה מתחיל להיות הורה. עם הראש הזה תעמוד על אדמת פולין ותשבע כי תגן על ילדייך מכל רעה. עם הזמן תגלה, לא בהכרח בהיבט של השואה כי לא תמיד תוכל. ידיעה זו תשבור אותך, אך תחזק, תחשל ותגרום להתמודדויות מצד שני.

ענבר יקרה, נפעמתי כשהכרתי אותך, בחורה צעירה עם קול שברירי שספינות עוצמה ורוחות ארצישראליות עוגנות בתוכה. ילדה של פעם- כמה אני גאה לראות שיש עוד כאלו. ערכית חינוכית וכל מה שאני מייחלת שילדיי יהיו- שלא יתלכלכו בפני הדור של היום.

אין לי ספק כי על אדמת פולין תטיבי להכיר בחשיבות המסע הזה ולהעביר זאת לתלמידנו.

כשתחזרו משם כבר בדרך חזרה, תסתכלו על הנוף ותחשבו על כל הדור היושב בארץ שלא עבר את חווית המסע- האם ייטיבו להבין? האם ייטיבו להעביר לאורך השנים את זכר השואה? שאלות פילוסופיות גדולות מאלו מלוות אותי כבר שנים. האם לעד לא נשכח ולא נסלח? האם אנו לא מקרבנים עצמנו ומשום כך לעולם לא נצא ממעגל השנאה הסובב אותנו? מצד שני- האם יש דרך אחרת? האם אני מסוגלת לשכוח את תמונות הילדות הארוזות? את חוסר השורשיות?

בדרך חזרה כשכבר חשבתם כי היטבתם להבין אני מאמינה כי תבינו כי הספק גדול יותר. כשתחזרו לארץ דבר כבר לא יהיה כשהיה. כך היה עם בעלי שנסע וחזר. אדם שכמעט דבר אינו שובר אותו, נשבר, השתנה.

מעולם לא הייתי במסע, רציתי. עם זאת כשתלמידים שלי מהאוניברסיטה היו יוצאים ממבחן ואומרים "וואי איזה מבחן שואה" הייתי מצטמררת בכל חלקי גופי.

אני אדם ציני, אוהב הומור שחור אך יש פרות קדושות שלעולם לא אשחט.

לא יודעת מה רציתי להגיד, לא יודעת מהו רצף העניינים כאן, אך זהו- המכתב נכתב. המכתב יפורסם באתר האינטרנטי בו אני כותבת מדי שבוע טור. יש דברים שצריכים להאמר.

למרות שרצף הכתיבה היה מהיר מרצף התודעה והתכנון- זה מה יצא.

אולי המכתב הזה, הפרסום שלו הוא חלק מאותו מצעד המרעים עדיין - שעודנו כאן.