שני טורים קשה לי לכתוב. את הנוכחי ואת הטור על ההפלה שהייתה לי, שכנראה עוד יעלה מתישהו בארסנל הטורים שלי. טורים על אובדן. אחד שהיה ואחד, בלתי נמנע שעוד יגיע. זה כאב, זה כואב עדיין וזה יכאב בעתיד. אולי מתישהו כמילות השיר זה יכאב פחות.

מחכה.

מאת: ריקי לוי - דינר

הטור הבא מוקדש באהבה גדולה וגעגוע אין סופי לסבתא סופי ז"ל.

 

אפילוג

שני טורים קשה לי לכתוב. את הנוכחי ואת הטור על ההפלה שהייתה לי, שכנראה עוד יעלה מתישהו בארסנל הטורים שלי. טורים על אובדן. אחד שהיה ואחד, בלתי נמנע שעוד יגיע. זה כאב, זה כואב עדיין וזה יכאב בעתיד. אולי מתישהו כמילות השיר זה יכאב פחות.

מחכה.

צער גידול הורים

הילדים שלנו גדלים, אנחנו מתבגרים וההורים שלנו מזדקנים. מכבסת מילים שכזו המתארת אותו פרק זמן שחולף בחיינו. אנו שמחים על גדילת ילדנו, עם ההתבגרות שלנו קשה לנו וההזדקנות של ההורים שלנו מוצאת אותנו ברגשות מעורבים. אנו חומלים, כועסים, מסרבים להשלים, נפגעים, צוחקים, ושוב כועסים. אנו ילדים בני 36, שעדיין רוצים להיות ילדים של ההורים שלהם ומבינים שכנראה כבר אף פעם לא נהיה ילדים במלוא מובן המילה.

ההורים שלנו מזדקנים ועם כל ביטוי של ההזדקנות שלהם אנו הופכים יותר ויותר ההורים שלהם. מגדלים אותם ברמה זו או אחרת.

כילדה הסתכלתי על ההורים שלי בהערצה, שאבתי מהם כל פיסת מידע שקיימת, או שהאמנתי שקיימת. לא ערערתי על הידע שסיפקו לי, מבחינתי אבא ואמא היו האנציקלופדיה המהלכת, הבריטניקה של ריקי. שאלתי ושאלתי ונעניתי. אבא שלי ידע היסטוריה ותנ"ך על בוריים, זכרון פנומנלי. היום הוא כבר שוכח.

אמא שלי זכורה לי כאדם שמח תמיד, אנרגטי, טמפרמנט ג'ינג'י. הטמפרמנט נשאר אך ללא החיוך וללא המרץ. המחלות וקשיי היום יום מכריעים כנראה גם סוסי מרוץ ותיקים.

קשה להם עם ההזדקנות שלהם, אמא שלי מלינה על כך תמיד, ואבא שלי שעומד לצאת לפנסיה בעוד כשבועיים מבועת מאי פעם. השכחה החברתית שמלווה כמעט כל יציאה לפנסיה גורמת לך לעיתים לשכוח את עצמך, את ערכך. העבודה היא חלק מהזהות שלנו, כשהיא נעלמת נעלם איתה חלק מעצמנו, מערכנו.

יש אנשים שמזדקנים אחרת, מתי מעט לתחושתי. מהסתכלות סביבי אני רואה את חברותיי, מלוות את הוריהן לבתי-חולים, סועדות אותם ונשברות עם כל סעד שכזה. החמלה נעלמת ובמקומה באים הכעסים, הפגיעות. כי קל לנו לסעוד אדם אחר בחמלה אין סופית. לא את הורינו. בצורה הכי ילדותית שקיימת בכל אחד ואחת מאיתנו אנו מרגישים נבגדים במשחק התפקידים החברתי הזה. בצורה אגואיסטית של ילד בן חמש קשה לנו להבין כי הורנו זקוקים לנו, אנו אמורים להזקק להם, לגדול בצילם לא להפך. אין זה משנה בן כמה אתה, או מהו הסטטוס שלך, ההורים הם אולי המקום היחיד האמיתי שלך להשאר ילד, להזדקק, לרצות לדעת. כשההורים מזקנים זה משתנה. הם הילדים, ואתה ההורה- שלהם. אתה מלמד אותם, כי אתה כבר יודע יותר והם לא זוכרים, אתה סועד אותם כי הם חולים ואתה עוד בריא, אתה מאכיל אותם, שואל לשלומם, מנגב, מחטא, מחתל, והכל לכאורה בחוזק אנושי בלתי נתפס. אתה נשבר.

אומרים שכשעושים דברים מאהבה הם נעשים יותר בקלות. אני יודעת שאעשה כל שאצטרך למען הוריי מתוך אהבה גדולה ואין סופית, למרות המשפט הנ"ל אני יודעת שקל זה לא יהיה.

אובדן

שמי רבקה. אני קרויה על שם סבתי מצד אמי, מה שמוכיח כי היא נפטרה לפחות לפני 36 שנים (זה ותעודת הפטירה כמובן). לפני מספר שנים שאלתי את אמי אם מתישהו היא הפסיקה לחשוב עליה, להתגעגע. היא ענתה לי באופן מיידי שאין יום שעובר שהיא לא חושבת עליה. 36 שנה .

חברה יקרה שלי שכלה את הוריה לפני מספר שנים ואין יום או חג שהיא עוברת מבלי לחשוב על האובדן והחלל שנשאר מאז לכתם, חברה נוספת רווקה מלווה את אמה לבתי החולים בשנתיים האחרונות ובכל ארוחת שישי חרדה שמא זו הארוחה האחרונה והפעם האחרונה שתהיה לה סוג של משפחה.

אני מנסה לנצור כל רגע עם ההורים שלי מתוך ידיעה כי הוא לא יחזור. בעלי מנסה בכל רגע אפשרי לתקשר עם אביו המרותק לכסא גלגלים לאחר אירוע מוחי שעבר לפני כשלוש שנים, אך יודע כפי שכולנו יודעים כי האובדן, מבין האובדנים הקשים יותר לאדם החל.

למרות הידיעה האכזרית כי כך הדברים מתנהלים, וכי זו דרך הטבע אני לא חושבת שמשהו יכין אותי ליום בו זה יקרה. "זה"...אפילו קשה לי לבטא את המילים. הטור הזה הוא אולי חלק מהטיפול הפסיכולוגי שאצטרך לאחר "זה".

אני רואה כמה זה קשה לגדל ילדים, כמה אני משקיעה בילדיי תוך וויתור עצמי ומבינה היום יותר מכל כמה הוריי השקיעו בי ועודם משקיעים. קשה לי לקבל את העובדה שיום אחד הם לא יהיו שם, זו מציאות בלתי נתפסת עבורי. קשה לי לחשוב, והנה אני חושבת האם הם יהיו שם כשילדיי יעלו למצוות? כשאחתן אותם? האם ילדיי יזכרו כמה הם אוהבים אותם ומשוועים לכל רגע עם סבא וסבתא? האם....

אנו מסתכלים דורות אחורה באילן יוחסין שלנו וקוראים בצורה חסרת רגש את שמם של אלו שלא הכרנו, דורות אחורה. זה היה סב-רבא של מצד...וזה דודן דור שלישי מצד....וזה....

כל אלו הם אובדנים של מישהו. מישהו שזכר אותם כל יום למשך לפחות 36 שנים.

ההורים שלנו מזדקנים וקשה לנו עם ההזדקנות שלהם. החמלה נעלמת הכעסים באים. כעסים ילדותיים הממאנים להבין את סדר הדברים והעולם. כי זה לא מגיע להם, כי הם ההורים, אנחנו הילדים. ובנימה אגואיסטית של ילד בן חמש אנו תוהים אם אי אפשר באיזה שהוא אופן פשוט להשאיר את זה כך?

 

מאחלת להוריי, שעוד בריאים באופן יחסי שנים רבות של בריאות, אושר ואריכות ימים.