דינוזאורים הן חיות מפחידות. כך לימדה אותנו ההיסטוריה וסטיבן שפילברג. עם זאת כאשר חובטים בהן במחבט שניצלים הם הופכים למוצר דקיק חסר חיות ו/או סכנה, המסמל לכולנו את ההורות המודרנית החדשה. אתם יודעים זו שמשלבת בין קריירה, הורות וכאלה...נו...איך קוראים לזה?? אה..כן! חיים.

מאת: ריקי לוי - דינר

דינוזאורים הן חיות מפחידות. כך לימדה אותנו ההיסטוריה וסטיבן שפילברג. עם זאת כאשר חובטים בהן במחבט שניצלים הם הופכים למוצר דקיק חסר חיות ו/או סכנה, המסמל לכולנו את ההורות המודרנית החדשה. אתם יודעים זו שמשלבת בין קריירה, הורות וכאלה...נו...איך קוראים לזה?? אה..כן! חיים.

טור על דינוזאורים, הורים ומה שביניהם.

מפתח ושרוך

הילדים של פעם נחלקו לשניים בשעות שלאחר בית הספר. אלו שהלכו לבתיהם וקיבלו ארוחה חמה וטרייה מידי אמם, ואלו שהלכו לבתיהם פתחו אותו לבדם, וחיממו בתנור/אובן (מי שמע על מיקרוגל אז?)  את הארוחה שאמם השאירה להם יום לפני. הזן האחרון של הילדים נשא בגאון לא חבוי את מפתחות ביתו על צווארו. הצנועים מביניהם הלכו עם שרוך נעליים פשוט אליו הושחל מפתח הבתים, המשודרגים יותר הלכו עם גומי נמתח כך לא הצטרכו להסיר את המפתח מצווארם כאשר פתחו את דלת ביתם (הגרסא הקלאסית לכרטיסי עובד של היום), ואלו ששלבו בין הפיתוח ההיי-טקי מהגומי לבין הגרסא האופנתית הלכו עם קפיץ גומי זרחני ועבה שכל מטרתו הייתה להדגיש עד כמה אתה חסר טעם בשנות ה-80 וכמובן להבריח כל פורץ פוטנציאלי מדלת הבית. השיטה עבדה, ההררכיה החברתית סומנה.

במילים אחרות כולנו קינאנו ולא בהחבא בילדי הקפיץ הזרחני. רצינו אחד כזה, לשחק איתו בידינו בהפסקות או בשיחה עם חבר לכיתה בדיוק כפי שהילדים של היום משחקים עם הסיגריה בידיהם בהפסקות שלהם. זה היה יותר מקפיץ, דובר בסמל סטטוס חברתי לכל דבר. רצינו אותו, להרגיש, לחבוק, לחבוט בילד אחר איתו (קפיץ נמתח שבקצהו האחד מפתח מתכתי יכול להיות מאוד כואב)...רצינו להיות ילדי מפתח. כי ילד מפתח של פעם הוא ילד המק-דונלנד של היום. עצמאי בשטח. הוא מצידו רצה להיות אנחנו, להגיע הביתה לאמא שמחכה, לאכול ארוחה טרייה, ושיכריחו אותו לעשות שיעורים בדיוק אחרי האוכל. ניסינו להסביר לו שעוף מכובס ומרק עוף בקינוח נגיסי עוף ביתיים, די משעממים לאחר כמה זמן. וששיעורים דווקא מתחשק לעשות אחר הצהריים ולא כשאמא אומרת. מצד שני אחר הצהריים, חשבנו לעצמנו, יש משחקים למטה אז אולי יש משהו במה שאמא אומרת. בכל מקרה תמיד הבטחנו לאמא שנאכל הכל מהצלחת, נעשה את השיעורים אחר כך ולא נשכח לסדר מערכת. כמובן שהיו צריכים להזכיר לנו את כל הבטחותינו, כאשר בכל תזכורת שכזו קינאנו באותו ילד עם קפיץ שבטוח לא עושה שיעורים, לא אוכל עוף מכובס, ורק יושב עם הקפיץ הזרחני שלו ומשחק. איזה כיף!

אמא עובדת לא עובדת

בימים עברו, בהם הדינוזאורים עדיין נחשבו חיות אימתניות ומשחיתות כל, היו אמהות שעבדו והיו אמהות שלא, לעיתים אף היו כאלו שעבדו במשמרות. האמת היא שלא שמנו לב מי עבדה ומי לא, ובמה, שמנו לב למי יש מפתח על צווארו ולמי לא. עבודת האמהות או חסרונה נתפסו כדבר שאין לתת עליו את הדעת, זו הייתה המציאות, וכל אחד מאיתנו השתייך לאחד מהקטבים שלה. אמא עובדת, לא עובדת.

היום ממרומי ההורות ותפיסת הדינוזאורים כחיות מחמד, הדיון באשר לאמא עובדת/לא עובדת, מגלם בתוכו הרבה יותר מקפיץ זרחני כשבקצהו מפתח, אף אם התוצאה זהה. הדיון באמהות משלב בתוכו שיחים חברתיים של מגדר, פוליטיקה, מעמד חברתי ובשפה פשוטה יותר הדיון הזה מעלה שוב את השאלה באשר לשילוב בין אמהות לקריירה ומחירו שילוב זה. פעם לא חשבנו על כך כי לא היה צורך. היית מי שהיית, לא דנו אז בהגדרות של קריירה, מיצוי עצמי, פוטנציאל הגשמתי וכדומה. פשוט היית אמא עובדת או לא עובדת, שלוותה בילד מפתח או ילד בית. כך זה היה אז הכל נחלק לשניים לאחר שעות בית הספר: אכלת פרוסה עם חומוס ומלפפון חמוץ או קציצות ברוטב ואורז מלא. מציאות פשוטה, ברורה.

 

על מציאות ודינוזאורים

היום המציאות שונה, אנו מחפשות את המיצוי העצמי שלנו כאמהות ויודעות שמשמעות מיצוי זה, אף אם ברמה המזערית ישליך על ילדנו. מרבית הילדים היום הם ילדי מפתח, ללא השרוף, הגומי, והקפיץ אך עם ארוחה עצמאות כפויה מגיל כה צעיר. החימום באובן שדרג עצמו ל- 30 שניות מהירות במיקרוגל, ומרביתנו, ילדים כאמהות אוכלים היום שניצל דינוזאור- מלאי הורמונים, דחוסי נוזלים אך מאפשרים. מאפשרים לאמא להיות אמא עובדת או שלא, מאפשרים לילדים להתרפק על מלאי בלתי נדלה של קטשופ, מאפשרים להורים לנשום חמש דקות בערב גם אם לא הספיקו להכין ארוחה חמה.

דינוזאורים הן חיות מפחידות. כך לימדה אותנו ההיסטוריה וסטיבן שפילברג. עם זאת כאשר חובטים בהן במחבט שניצלים הם הופכים למוצר כל כך חיוני המאפשר את הדבר הזה שכל הורה מייחל. נו...איך קוראים לזה?? אה..כן! חיים.

ותודה לאבולוציה.........