ביום שישי האחרון חגגנו לבני את ברית המילה שלו. על הזמנות כשלנו כתוב בדרך כלל- "הננו מתכבדים להזמניכם למסיבת ברית המילה", או לחילופין "לחגיגת ברית המילה". ואני רק תוהה כיצד, אם בכלל, ניתן לקרוא לאירוע בו לפחות אמא היסטרית אחת, ילד קטן שממרר בבכי ושפריצים פוטנציאליים של דם- חגיגה? מה חגיגה פה? האמא? ההיסטריה? או סתם הדם?

מאת: ריקי לוי דינר 

ביום שישי האחרון חגגנו לבני את ברית המילה שלו. על הזמנות כשלנו כתוב בדרך כלל- "הננו מתכבדים להזמניכם למסיבת ברית המילה", או לחילופין "לחגיגת ברית המילה". ואני רק תוהה כיצד, אם בכלל, ניתן לקרוא לאירוע בו לפחות אמא היסטרית אחת, ילד קטן שממרר בבכי ושפריצים פוטנציאליים של דם- חגיגה? מה חגיגה פה? האמא? ההיסטריה? או סתם הדם?

 

 

לחץ

האירועים שלי תמיד מלחיצים אותי. לחץ היא מילת הקוד לכל אירוע שכזה. יש לכך מספר סיבות טובות-

הראשונה שבהן, אם לא העיקרית, היא שאני פולניה, לחץ הוא שמי האמצעי- ריקי לחץ לוי-דינר. באמת, אין זה משנה אם יש סיבות אובייקטיביות ללחץ או אין. אם יש הן ברורות לכל אם אין אני אמציא אותן. כך שכבר כ-24 שעות טרם האירוע, אני לחוצה ומרגישה טבעי ביותר, וכן כל האנשים שסביבי מודעים ללחץ, יודעים כיצד לנהל אותו או להתעצבן עליו ומרגישים גם כן טבעי בתפקידם השגרתי במערכת התמיכה הסביבתית שלי. במילים אחרות עולם כמנהגו נוהג.

 

אשורי הגעה

הלחץ הראשוני נוגע לאישורי ההגעה, טלפונים, בירורים, והמון המון סימני שאלה. כאדם שכבר הגדיר עצמו חולה שליטה אני צריכה וודאות בחיי. התשובה "נראה לנו שנגיע" אינה עונה על צורך זה ורק מעצימה את הפניקה. מזה "נראה"? במקרה של אישורי הגעה אין מקום לגוונים אפורים, שחור או לבן אני צ-ר-י-כ-ה לדעת. ממש כמו שאין דבר כזה ללכת עם להרגיש בלי, זה תמיד מרגיש עם, ובגדול. אם תגיד לי שתגיעו חמש נפשות, ובסוף לא תגיעו, זה ירגיש בגדול. סליחה על הפולניות התכליתית אבל גם בין אלף אורחים אני ארגיש טוב מאוד את חסרונם של  1000 השקלים שעלו המנות של חמשת אנשי ה"נראה לי".

 

מי לא הגיע?

אחר כך מגיע הלחץ באולם הנוגע לאישורי ההגעה. כאשת האירוע כמובן שאני מגיעה מוקדם מהשעה הנקובה,נלחצת שאין עדיין איש באולם בטוחה כי כולם מבריזים לי ו/או שכחו לגמרי, מרגישה זנוחה ובודדה. אני שוכחת כי למעשה הגעתי שעה לפני כולם וכי גם ככה מדובר בישראל בה כולם מאחרים, כך שיש לי עוד שעתיים לפחות עד שהאולם יתמלא בכל אלו שכן אישרו הגעה.

 

סידורי שולחנות

האורחים מגיעים. הלחץ שוכך, עד שמגיעה שאלת השאלות (והיא חוזרת על עצמה)- איפה נשב?

לא בכל אירוע יש סידורי שולחן. איפה נשב? מאיפה אני יודעת, אני לא מארחת...כאילו כן, אבל לא. תמצאו מקום. "תעשי לי טובה שימי אותי ליד מישהו שאני מכירה", "תזכרי אני לא  יושבת ליד דודה נחמה", "רפי כבר הגיע? אני רוצה לשבת לידו" וכהנה וכהנה. אנשים תנוחו. יש באולם 50 שולחנות באמת שאני לא יודעת ולא זוכרת מי זאת נחמה, יש אצלנו אלף יעקובים אם לא תציינו למי אתם מתייחסים אני לא אדע, ואין לי מושג איפה רפי, כאן זה לא המדור לחיפוש קרובים. תמצאו כסא ושבו. לא ליד הרמקולים, לא ליד הליצנית, ולא ליד הכניסה יש רוח פרצים....פשוט, שבו!!!

התיישבתם? יופי. אפשר לעבור בקלות ללחץ מספר...לא יודעת כבר אני בלחץ.

 

יש חומוס?

"ריקי תגידי, יש חומוס? לילדים".

"ריקי, אפשר להחליש את המוסיקה?"

ריקי, לא סיכמנו שיהיה בר תוצרת חוץ?"

ריקי, מה עם המוהל? למה הוא מאחר?

ריקי, איפה הצלם, אני רוצה תמונה עם דודה נחמה".

אז ככה, גם אני רוצה תמונה עם דודה נחמה יהיה נחמד להכיר אותה סוף סוף, היא נשמעת כמו בן אדם מאוד מבוקש באירוע שלי. אבל באמת....ריקי, ריקי, ריקי, אני יודעת שזהו שמי אפשר להפסיק לחזור עליו. אני באמת לא זוכרת מה סיכמנו עם הצלם, תקליטן, רב המלצרים, ושר המשקים. בשלב זה אני לא יודעת איפה אני ואיך הגעתי לכאן. את שמי אני זוכרת טוב מאוד, אתם טורחים להזכיר לי אותו. לא יודעת מה סוכם ועם מי, מקווה שכולם מרוצים, שלום. תניחו לי. אתם מ-ל-ח-י-צ-י-ם אותי!

בסוף כמובן אני עונה, בכל זאת פולניה מארחת:

יהיה חומוס, ברור. ראיתם אירוע ישראלי בלי חומוס? הלא אם לא נעלה את דו הקיום על חומוסינו איך נוכל לעבור את חגיגות המילה?

לא. אי אפשר להחליש את המוסיקה, זו המטרה שלה. אמרתי לכם לא לשבת ליד הרמקולים זה המקום של הצעירים. דודה נחמה מתבקשת לעבור מקום.

בר תוצרת חוץ? יכול להיות הרכבת האווירית בדרכה לכאן as we speak.

המוהל? אה... זה ברית?

 

הברית

מעבר להומור שבדברים המצויינים לעיל אין הרבה. אין דודה נחמה, אני באמת לא מכירה שום רפי ובניגוד לכל התחזיות, גם אלו שלי, לא הייתי לחוצה. היה כיף. זרמתי. ככה זה אולי בילד השלישי, את לא מתרגשת כשנופל לו המוצץ, כשהוא מסריח מקקי מזה שעתיים, וגם לא מזה שחותכים לו את המוח השני שלו. לא חותכים...מקצרים. כפי שכבר אמרו פעם ס"מ יותר הייתי מלך, ס"מ פחות הייתי מלכה. אז זהו יש לי שני מלכים בבית ונסיכה אחת. הבית שוקק.

מסיבת ברית המילה אכן הייתה מסיבה עבורי, יום של שמחה, של אהבה, יום בו נהניתי לפגוש את כל חבריי ומשפחתי המורחבת. לצערי מפגשים שכאלו, עם השנים מתרחשים בעיקר באירועים, בשאר הזמן אנו טרודים מדי ועמוסים מדי בשגרת היומיום שלנו. האירועים האלו מעבר לעבודה שגורמים לנו לצאת מהשגרה מזכירים לנו את האהובים, אלו שמגיעים לשמוח איתנו בלי לשאול שאלות, אלו שלא דיברתי איתם כשנה אבל שמחים עבורי בכל חג וכל מאורע, אלו שברגע שארים טלפון יהיה זה כאילו דיברנו אתמול.

אז זהו - דצמבר 2008 ילדתי את ביתי נעמי, דצמבר 2009 את בני נרי. שנה אחת שני ילדים, שני אירועים, אותה ליצנית, אותו צלם, אותו אולם, לפחות החלפנו בגדים. בכל זאת גם אותם אורחים....לא נעים.

שיהיה רק בשמחות.

על ריקי לוי דינר תוכלו לקרוא בקישור הבא: ריקי לוי דינר