המשך מילות השיר, הן כידוע, לא נותן לי מנוח...

ואכן, אין לי מנוחה בתקופה האחרונה, לפחות בנושא אחד השב ומטריד את ליבי בנוסטלגיה מהולה בעצב וגעגוע רב לשהיה. השיר הוא שיר על אהבה בין גבר לאישה, וגעגועי אינם לאישה או גבר ספציפים כי אם לכל אלו שהיו בחיי- חבריי וחברותיי. 

לפני שנים הייתי ידועה בתור זו שיודעת איך לשמר קשרים. בעוד חברותיי משכבר הימים, מהאוניברסיטה, מהתיכון, מהצבא, היו נעלמות אל עבר הזוגיות, החיים הרחוקים ממני גאוגרפית והשד יודע מה, מצאתי אני תמיד את הזמן, היכולת והאנרגיות להתקשר גם באחת-עשרה בלילה ולנהל שיחות ארוכות אל תוך הליל עימן.

את הרצון- היה לכולן אגב...

יש משהו רגשי בחברויות ישנות, באנשים המלווים אותך למעלה מעשור אשר חזק מכל כמות שיחות שתדבר עם אדם המכיר אותך שנתיים. יתכן וזוהי התרפקות על העבר, יתכן וזהו רגש הנוסטלגיה והערגה המציפים אותנו נוכח שמיעת שמו של חבר מהתיכון, יתכן שעצם השם לוקח אותנו אל נעורינו, יתכן וכל אלו נכונים, אך חברותיי משכבר הימים הן כל זה ואף הרבה יותר.

הן הנפש התאומה שלי, הן המשפחה שאני בוחרת, האלטרנטיבית מזו הביולוגית שלי (לעיתים אף יותר חזקה ממנה), הן מכירות כל הברה, טונציה, עויית גופנית שיש לי ומסוגלות לזהות ממרחק ק"מ בשיחת טלפון אם עבר עלי יום טוב או רע. אם זה קשור למישהו שעצבן אותי, ריגש אותי, הכעיס אותי או אהב אותי. 

הן יכולות להזכיר לי מי הייתי לפני 20 שנה אף אם אני שכחתי או שאיני רוצה לזכור, וכל זאת כדי להזכיר לי כמה התקדמתי מאז או היכן אני תקועה- שוב על מנת לקדם אותי הלאה.

מעל הכל הן מלאות אהבה אלי ואני אליהן.

והנה...אני, זאת שיודעת לשמר קשרים, נעלמת, מאבדת אחיזה, כבר לא קשורה.

אני כמו כולן, מלאת רצון, אך חסרת יכולת מימוש.

אני כבר לא מתקשרת באחת עשרה בלילה, כבר לא חלק מחיי היום-יום של חברותיי והן לא משלי.

עברתי את תקופת ההאשמה של מי מאיתנו אשמה בכל זאת או יכולה לעשות יותר. הבנתי כי אלו הם החיים.

המרחק הגאוגרפי ביננו גדל, ובהתאם לכך מרחק השיחות והיכולת לנהל קשר רציף, להיות חלק אינטגרלי מחיי היום יום. 

אז אני לא יודעת עם מי הן יצאו, או האם רבו עם הבעל, האם קיבלו העלאה במשכורת ולעיתים אפילו על מעבר דירה אני שומעת בדיעבד...עם זאת. המרחק הרגשי, לא השתנה במאום.

והפער הזה בין השניים צורב את ליבי. לעיתים, רק לעיתים, ההבנה כי כולם מתנהלים כך מחזקת אותו מחדש. 

משיחה שניהלתי עם כמה חברות בנושא בתקופה האחרונה הבנו כמה כולנו מתגעגעות לקשרים אלו, אך איננו מסוגלות לנהל קשרים רציפים נוכח קצב החיים המטורף. 

גלית, חברתי היקרה מהיסודי, טענה באזני לפני כשבוע מסר מרגיע וכואב כאחד:

"התרחקת", היא אמרה לי, "כאב לי על המרחק שנוצר ביננו. עם זאת הבנתי כי כל מי שיש לה ילדים קטנים כיום כנראה שזה יהיה המצב". "היו לי שתי ברירות", היא אומרת לי, "או לוותר עליך כי לא מתאים לי קשר כזה, או להגיד לעצמי שאת מספיק חשובה בחיי שאני אשמר את הקשר כמו שהוא, קטן כמותית אך חזק רגשית".

חברה אחרת חיזקה את טענתה מבלי לדעת עליה, ואמרה כי כואב לה שהיא כבר בקושי מדברת עם חברות ועוד יותר כואב לה שהיא מבינה שזה כנראה לא ישתנה.

האמנם?

אני יודעת כיום שיש לי חברות מדהימות, אף אם אופי החברות השתנה.

בגעגוע ישן וצליל לא מכוון, אני יכולה לאמר את שחברתי מהצבא ציינה באזני כשנפגשנו לאחר מספר שנים לא מבוטל של סמי-ניתוק - "זה היה מוזר מוכר".

מלאת געגוע אני יודעת שהגעגוע הזה, הצריבה בלב, והצליל הלא מכוון רק מראים כמה כל זה אמיתי, חי ונושם. ולא, זהו אינו געגוע לתקופה או לנעורי, זהו געגוע מלא ואמיתי אליכן-

אלינוער, רעות, גיל, שירלי, קרן, גלית, חגית, עדי, וכל אהבותיי משכבר הימים...

רק עוד כיוונון קטן וזה מושלם.

אוהבת.