חברים יקרים. הוא מגיע! הוא כבר כאן! ההכנות לקראת בואו החלו כבר מזמן וכולם בציפייה! לא. אני לא מדברת על מבצעי סוף עונה הנמשכים עד לאמצעה של העונה הבאה. אני מדברת על גיל 40, השלושים החדש, השקר הישן.

כי גם אם לא רציתי להתכונן, גם אם לא הרגשתי את הדכדוך/משבר מגיע הרי שכולם סביבי טורחים להכין אותי ואותנו לבאות. לחיבור הזה של "ריקי בת 40". כל החברה שלי מתכננים את המסיבה ב-ה' הידיעה - "כי השנה כולנו בני ארבעים". בעלי ואני החלטנו שהשנה זו השנה (!) הגיע הזמן לחו"ל (שלא היינו כבר חמש שנים מאז לידת בני הקטן) וזאת כמובן כי השנה (!) אנחנו בני ארבעים. וכן...הגיע הזמן לעשות ספורט, כי הזמן לא לטובתנו ו..ניחשתם נכון- השנה!!! אנחנו בני ארבעים. 

אז למי שלא קרא את השלטים בדרך איילון, או פספס את מודעות הענק על עזריאלי- השנה ילידי 1974 הופכים בני ארבעים!

זהו עכשיו זה רשמי. אפילו אבא שלי מתחיל לעכל שבת הזקונים שלו בת ...40.

אני מנסה לחשוב מה באמת יש בגיל הזה שהפך אותו כל כך טורדני עבור כל בני הדורות המדברים על המשבר. בעצם הדיבור (כמו כל דבר אחר למעשה) מכוננים אותו ומשמרים אותו. הלא אם תגיד לעצמך בדיבור הפנימי, אל תנסו להתכחש לכל אחד יש כזה (שלי אגב עם קול מעצבן לאללה), אני חולה אני חולה אני חולה- בסוף באמת תהיה חולה. על אותו משקל אם תגיד לעצמך משבר גיל ה...משבר גיל ה....הלא יגיע הגיל בסוף. התכוונתי המשבר. 

אז כמו בסרט של כשהארי פגש את סאלי אני מבינה שהוא מתקרב, מחכה לי שם ...עוד עשרה חודשים.

אני לא יושבת על המיטה ממררת בבכי כמו סאלי היקרה, אבל מבינה שיש דברים שצריכים לקרות כי באמת הגיע הזמן. לא כי מכונת הזמן החברתית מסמנת לי שהגיע הזמן, אלא מכונת הזמן הביולוגית, הפיסית, הכלכלית...ואלו מהדהדות לי את כל הדברים שלא הספקתי לעשות או שהבטחתי לעצמי לגעת בהם ועוד לא נגעתי.

את כל חלומות העשרים שלי, שאני מנסה לברר האם זנחתי כי כבר לא חלמתי אותם? או האם ויתרתי עליהם כי חששתי לחלום עליהם עוד? (יצירה, עיצוב....ועוד ועוד. לגבי תיאטרון התשובה כבר נמצאה).

את מצב הגוף הרופס שלי המסמן לי שב-א-מ-ת הגיע הזמן לשמור על המכונה הקרויה גופי ולשמן ולגרז מדי פעם. את המוסך היא כבר לא ראתה שנים ובאמת התחושה היא שהיא כבר בקושי סוחבת בעליות. 

את החיים הטובים ששכחתי במירוץ החיים האמיתיים - לחיות. לעצור, להרגע, לנשום. להגיד לעצמי שמותר גם בשביל עצמי לא רק לילדים ולאחרים. מותר לעצור ולראות הצגה טובה, מופע טוב, מותר להתלהב כמו ילדה בת עשרים ממוסיקה טובה ולרקוד עד אור הבוקר. זה לא חטא להנות ולשים בייביסיטר לשם כך. זו זכות וחובה כאחד!

 

הגיע הזמן לוותר על כל מי שלא עושה לי טוב, שחייו מכלים את חיי ואת הרוגע שלי מתוך אותו צורך שלי לתת ולתת ולהכיל כל אחד ואחת אשר קושי על ליבם. אני אמשיך להכיל, אמשיך לספק כתף תומכת אך אדע לשים את הגבולות סביב הטריטוריה האישית שלי, שלא תפגע. שנים רבות מדי אפשרתי לכל צרה גדולה כקטנה של חברי ועמיתי לחדור אל לב נשמתי עד שאלו כרסמו בה, כמעט כל חלקה טובה, עד שאלו כרסמו את זוגיותי. העיקר להציל...לנסות לפחות. שנים אמרתי כי חברות היא כמו זוגיות, אני עדיין מתכוונת לכך, היא כוללת בתוכה את כל מרכיבי הזוגיות האמיתית- הכלה, אהבה, נתינה. אך לרגע! אסור לה לעבור את הגדר ולהיות במקום הזוגיות הראשונה. לצערי החלפתי אותה יותר מדי פעמים, בחסות בעלי המדהים והמאפשר. 

איני מתכוונת עוד לצאת ממיטת אהובי ומשפחתי באישון ליל להציל כל חברה שדכדוך על ליבה. אשקול את אלו בזהירות. תוך שמירה הן עליה אך בראש ובראשונה עלינו- עלי, על זוגיותי, על משפחתי. מי שמכיר/ה אותי יודע שעדיין אהיה שם, אתמוך, אכיל, רק שהמינונים יהיו שפויים יותר. אלח תדאגו אתם לא תרגישו בהבדל!

 

הגיע הזמן לטפל בכל החרדות הישנות שלי, להפרד מהן, להגיד להן שהיה נחמד יחד 40 שנה אבל זה כבר לא זה. ושזה לא הן אלא אני. הן נשארו כשהיו, מגיחות ברגעים הכי לא טובים, מפתיעות ותמיד שם, מקננות...מחיות ומאכילות מחדש את כל צרכי הקורבנות שלי. אבל זהו...לקראת ה-גיל, הצרכים השתנו. אני רוצה לנשום אויר נקי, אויר ללא חרדות, שאינו רושם את גילאי המחלות של הורי על קיר חיי, שאינו מקנן את חרדת הסרטן אל ליבי, כאבי ונשמתי, רוצה לישון בלילה עם חיוך אמיתי, שליו – רוצה לנשום.

היית צריכה לנשום מזמן- עכשיו רק צריכה להיזכר איך.

 

בנובמבר הפוסטרים יהיו בכיכובי- תעברו באיילון, תחייכו!