אף אחד לא מייחל כמובן למות אמו. עם זאת מגיע שלב התפתחותי בו כל העיסוק הזה באבא, אמא, מוות הינו בלתי נמנע. קוראים לזה גיל 6. אף אחד לא מכין אותך לזה ולמרות שהגענו לגיל לפי התאריך הקלנדרי – הוא מפתיע בעוצמתו.

אף אחד לא מייחל כמובן למות אמו. עם זאת מגיע שלב התפתחותי בו כל העיסוק הזה באבא, אמא, מוות הינו בלתי נמנע. קוראים לזה גיל 6. אף אחד לא מכין אותך לזה ולמרות שהגענו לגיל לפי התאריך הקלנדרי ולפי המתנות שקיבל – הוא מפתיע בעוצמתו.

עם תינוקות אני יודעת להתמודד, כבר חיתלתי, הנקתי, סחטתי ונסחטתי. עם איש קטן בן שש שפיו אינו שובע שאלות קצת יותר קשה לי.

אם היה אפשר לקבל איזה שהוא מזכר מקדים בתחילת כל שבוע היה נחמד, משהו בסגנון –

"אמא יקרה, שבוע הבא דיון על המוות – נא להתכונן. בברכה,

בנך בכורך – נבו".

 

אבל שום מזכר לא מגיע ואני מגלה עצמי חדשות לבקרים מתמודדת המומה עם התחבטויות הגיל. שלא תגידו שלא הכנתי אתכם!

 

אמא, את כבר לא רלוונטית

השלב הלא רלוונטי של אמהות ואבות ברחבי הגלובוס קשור, מסתבר, קשר הדוק למיתולוגיה היוונית – זאת של פעם. היה שם אחד, כך מספרת האגדה שרצח את אביו, התחתן עם אימו וכל זה בשביל לעקור לעצמו לבסוף את העיניים. בגלגול המודרני, היה שם עוד אחד, מה קוראים אותו פרויד (כמובן יהודי), שעשה עניין מכל הסיפור הזה והמציא לנו תסביך – אדיפוס, וכל זה רק בגלל שיהודים ממציאים או תסביך או פטנטים, לפרויד אם חושבים על זה הלך קלף די חזק כי התסביך שלו הפך כמעט לסוג של פטנט.

אז אליבע דה פרויד האדיפלי, לקראת גיל 6 נפתרים התסביכים האדיפלים שלנו, מה שאומר שהילד כבר לא ירצה להתחתן עם אימו, יבין שהוא צריך לשחק כדורגל עם האב וכולם ישארו רואים בשתי העיניים.

עד כאן – יפה. עד שזה מגיע אל דלת אמותייך בו את מבינה שאם הוא לא רוצה להתחתן איתך, וגם הבעל חצי בצחוק חצי ברצינות כבר רווי חתונה ממך אחרי 11 שנות זוגיות – מה עוד נותר לך בחיים?

 

מעשה שהיה כך היה (לא נגענו לא ערכנו...)

יום שבת ה- 7/5/2011, שעה 21:00 לערך.

 

* נבו – אמא בואי תשכבי לידי קצת

* אני – בשמחה, ממי. (נשכבת). אתה יודע שאני מאוד מאוד אוהבת אותך?

* נבו – כן אמא, אבל אני לא אוהב אותך אני אוהב רק את אבא.

* אמא- (בולעת רוק). למה ממי?

* נבו – אני לא יודע זה פשוט ככה (זה ולהקת ללדין שעד היום אין לה הסבר ממשי למעט שיר אחד מוצלח).

* אני – (לא מרפה), אבל למה? הנה תראה קראת לי לשכב לידך, זה בטח  אומר שאתה אוהב אותי.

* נבו – (חושב...מתמהמה) – את יודעת מה את צודקת, את יכולה ללכת. תקראי לאבא.

* אני – (או.קי. היה פה ייבוש רציני, ושוב...לא מרפה). אבל למה ממי?

* נבו – כי ככה אני לא יכול לאהוב שני אנשים, רק אחד אז אני אוהב את אבא.

* אני – אבל הנה תראה אני אוהבת את כל המשפחה זה כמה אנשים.

* נבו – אמא די!!!! אני לא רוצה לדבר על זה יותר. אני שותק. (במילים אחרות בחייאת אמא שלך תפסיקי לחפור).

* אני – בבגרות יחסית אוספת את שארית הכבוד שנותרה לי ויוצאת מהחדר לא לפני שאני מפטירה לעברו "רק תדע שנעלבתי".

 

אני שמחה שנבו ואני ניהלנו את השיחה הזאת ממספר טעמים –

א.                   הדבר מוכיח לי כי הוא ילד נורמלי שעובר שלב התפתחותי קריטי לפי פרויד כך שניתן לשמוח.

ב.                   אני באמת שמחה שלמרות הקושי לתאר את חוויות חוסר האהבה הוא נפתח ודיבר איתי. פתיחות היא המענה לכל (או כמעט הכל אני חושבת לא סגורה על העניין, נשאל את פרויד).

ג.                    הילד לא יהיה עיוור, דאגה אחת פחות.

ד.                   הנה עוד קלף שישמש אותי בפאדיחות שאני אעשה לו בבר מצווה שלו.

 

כשאת ואבא תמותו...

באותו שבוע בדיוק לאחר שהבנתי שלא אוהבים אותי כאן וכמעט ארזתי מטלטלי, איחר להגיע מזכר נוסף המתאר את הישיבה הבאה – מוות על הפרק. כיהודים טובים והגונים המשכנו לספק את הסחורה, דיברנו על תסביכים הגיע הזמן לדבר על המוות. כי יהודי שלא בוכה על מר גורלו וגורל עמו הנדרף והמת אינו באמת יהודי, זה פשוט בגנום התרבותי שלנו –אין דרך אחרת.

 

ושוב..לא ערכנו, לא נגענו.

יום חמישי ה- 12/5/2011, שעה 21:30

 

* נבו – אמא, מה זאת אומרת שא"י תשאר כאן לתמיד (אליבע השיר של אילנה אביטל).

* אני – כי האדמה לא זזה, אז ארץ ישראל תשאר כאן (חשבתי שזה עדיין לא הגיל לדבר על רעידות אדמה, צונאמי וכאלה).

* נבו – אמא...וכשנהיה בני מאה ונמות גם אז המדינה תהיה כאן?

* אני- כן ממי, כמו שאמרתי האדמה לא זזה.

* נבו – אמא...אני פוחד למות.

 

זה הרגע בו רציתי אני למות. מאיפה זה הגיע ותפס אותי כל כך לא מוכנה. לא רק זאת, אלא שמכל יושבי הבית הבוגרים (שניים הכוונה), אני זו עם חרדת המוות מגיל צעיר – אותי הוא שואל את השאלה הזאת???? ברור שאותי, זה דבר אחד לא לאהוב אותי אבל אפשר לפנות לתמיכה, קדימה הניצול! אבל לענייננו.

 

* אני – גיל מאה הוא מאוד רחוק ואתה זוכר היו המון דברים שפעם פחדת מהם ובסוף היה לך טוב. כל דבר חדש הוא קצת מפחיד. פעם פחדת ללכת לים ובסוף היה לך כיף, פחדת ללכת לגן והיה לך כיף (תראה גם המוות כייפי לאללה. סתם...את זה לא אמרתי).

* נבו – אמא, כשאת ואבא תהיו בני מאה ותמותו איך אני אדאג לבד לתינוקות?

* אני – (מתרגשת עד דמעות מהבגרות של הבן שלי והיכולות להביע אותה) ממי כשאנחנו נהיה בני מאה גם אתם תהיו כבר גדולים והיו לכם משפחות ולא תצטרך לדאוג לנעמי ונרי כי הם כבר לא יהיו תינוקות.

 

אפילוג – כמה סיבמולי

אין לי מושג איך מתמודדים עם הפחד מהמוות אם הייתי יודעת לא הייתי סוחבת אותו מכיתה ג'. לומדים לנשום עמוק כשהוא מגיע, לומדים להזכר בחיים ולא להתעסק יותר מדי – הדחקה פרויד קרא לזה. באמת הלך לו קלף עם התסביכים ומנגנוני ההגנה האלו.

כמו שאי אפשר להוכיח אותם, גם אי אפשר להוכיח מה יקרה לנו אחרי, גיל מאה כמו שנבו אמר. אפשר רק להאמין, ופה...כל אחד באמונתו יחיה.

יש לי רק לקוות שנבו ימשיך להרגיש חופשי לשתף אותי בהכל בכל גיל, גם אם אצטרך להחניק את דמעותיי בדרך, גם אם קצת אפגע.

מה שכן אם אפשר, כפי שכבר כתבתי להודיע מראש על נושאי הדיון השבועי זה יהיה נחמד.

תודה.

 

אתם מוזמנים לכתוב על שיתופי ילדכם, במוות בחיים ובכל הדברים שתפסו אתכם לא מוכנים...