שלום קוראים לי ריקי, יש לי שלושה ילדים, הגדול בהם בן 7 ואני גרה בקומה שלישית בלי מעלית.

בשלב הזה, כן!, אני מצפה שתקומו תעשו לי גל ותגידוwe love you riki.

מאת: ריקי לוי דינר, מאמנת אישית וזוגית מנחת סדנאות לאחר לידה

שלום קוראים לי ריקי, יש לי שלושה ילדים, הגדול בהם בן 7 ואני גרה בקומה שלישית בלי מעלית.

בשלב הזה, כן!, אני מצפה שתקומו תעשו לי גל ותגידוwe love you riki.

כל בוקר לוקח לנו עשר דקות (לפחות) לרדת את המדרגות, וכל אחה"צ כרבע שעה (של תחנונים לבורא עולם ולילדים) לעלות את המדרגות. מסע כומתה מעולם לא קסם לי יותר.

הבעיה אינה עם הגדול כמובן, הוא מחכה את כל העשר דקות למטה בשאלות אל עבר גרם המדרגות העולה "נו...מתי אתם מגיעים?". בדרך אני מפעילה אותו תוך כדי היסוי קולו – כי לא נעים לעשות רעש במדרגות בשש וחצי בבוקר. ההפעלה כוללת את ההנחיות הבאות:

"נבו תדליק את האור", "נבו בוא רגע תעזור לנעמי", "נבו תדליק את האור", " נבו האור", "האור נבו" וכן הלאה.

בדרך הוא מגיב:

"הדלקתי" , "אני מדליק אני מדליק", אוף...אמא!!! אני לא יכול כל הזמן להדליק את האור- קשה לי".

ואני מתה להגיד לו- "זה קשה? בוא אני אגיד לך מזה קשה...". כמובן שאני לא אומרת.

אני פשוט מחכה ששני הזוועטוטים יואילו בטובם להזיז את ישבנם אל עבר המפלס התחתון של הבנין- מה קרוי קומת קרקע.

נעמי מבלה את הירידה כאילו הייתה ב- cat walk, נרי לעומתה מתחבר עם כל שלב במעקה הבטיחותי וחוקר אותו לעומקו. עושה לי פרצופים של דווקא ופשוט מסרב לרדת.

הפתרון קל, הפתרון פשוט, הבעיה היחידה שהוא עולה בבריאות. פרט שולי וזניח. הם משוועים לכך שארים אותם. לעיתים אני מתרצה, תלוי באיזו שעה התחלנו את הירידה ובסף העצבים שלי לנהל את כל הדיון הנ"ל שוב על הבוקר. לעיתים אני פשוט שולחת התנצלות בפקס לעמוד השדרה שלי וסוחבת אותם- את שניהם! יחד!

27 ק"ג על הידיים הם לא ממש תענוג סוקרי. 27 ק"ג צוחקים ומשתוללים על הידיים הם פשוט סיוט!

מיותר לציין שאני לא רואה מטר לפניי שלא לציין את המדרגה עליה אני אמורה לדרוך בעדינות כדי שלא נתגלגל כולנו.

באחת הפעמים האחרונות בהן התרציתי והרמתי את הנ"ל, נפלטה אנחת כאב מגרוני המלווה במשפט- "וואי נעמי! את כבדה!".

עוד לא אמרתי ג'ק רובינזון והאש חזרה אליי כאילו הייתי שדה קוצים ביום עם רוחות ערות במיוחד.

"אני כבדה"- שאלה נעמי.

"את כבדה!" המשיכה טרם הספיקותי לענות.

והסאגה המשיכה-

"אני לא כבדה, אמא! אני גדולה".

מאז כל בוקר אנחנו יוצאים מהבית עומדים מעל המדרגה הראשונה ונעמי נזכרת לציין לעולם ולי ש- "אמא! את כבדה".

כבר שלושה שבועות הסיפור נמשך.

לא רק זאת אלא שהמדרגות והטיפוס או הירידה בהם הינם מקום נהדר לגלות את אופיו וצפון ליבו ומחשבותיו של כל ילד-

נבו מתרצה, נרי נלחם ונעמי...נעמי פשוט מאוהבת בעצמה ולא טורחת להסתיר זאת כל אימת שהיא יכולה.

כך לפני מספר ימים, בעליה, אני אומרת לשלושת הנהדרים שלי את המשפט הבא-

"בואו יפים שלי, תעלו".

ונעמי עונה-

"לא אמא! לא כולם יפים. רק נעמי יפה".

ומפרטת-

"נבו לא יפה, נרי לא יפה. רק נעמי".

אחרי שכבר הגענו הביתה שאלתי אותם-

"חמודים שלי מה אתם רוצים לאכול?".

ונעמי ענתה-

"לא אמא! לא כולם חמודים. רק נעמי חמודה. נבו לא חמוד, נרי לא חמוד. רק נעמי".

את כל הנ"ל ניתן לסכם במשפט אחד-

כנראה שלעד אצטייר ככבדה בפני ילדיי, נבו לעד ידליק את האור בפני אחרים, נרי יבדוק חוזק חומרים ונעמי פשוט תפזז אל עבר השקיעה בעודה מסובבת את כולם על האצבע הקטנה.

שיהיה לכולנו רק בעליות ולא בירידות.

ומילה אחרונה בפולניות-

27 ק"ג הם וואחד מעמסה.

של אהבה!