אם עדיין לא קראת את החלק הראשון של הפרק הראשון מתוך הספר - לחצי כאן

 

הגירושין הם 'המפץ הגדול' של המשפחה, כך לפחות הילדים חווים זאת. הם אינם נשאלים אם הם רוצים או אינם רוצים שהוריהם יתגרשו, ולמעשה הם נמצאים ב'מצב מלחמה'. עולמם חרב, בניין אחר בניין נופל, ומאחר שהם ילדים, הם אינם יכולים לדמיין איך ייראה עתידם עם סיום תהליך הגירושין. 

 

הידעת? 

הגירושין נתפסים כאחד מן המשברים הקשים ביותר עבור המשפחה. רוב הילדים מתנגדים לגירושי הוריהם, להוציא ילדים שנחשפו לאלימות קשה. ילדים רבים עלולים לראות את ההורה שעזב כמי שכביכול מוותר דווקא עליהם.

 

המחקרים טוענים שילדים מתמודדים עם שני שלבים משמעותיים: הראשון, עצם קבלת ההודעה על הגירושין, או גילוי התהליך, והשני, ההתמודדות עם הפרידה הפיזית בין ההורים, עזיבת אחד מהם את הבית, או מעבר שניהם לבתים נפרדים. 

 

רבות דובר על כך, שכאשר נודע לילדים שהוריהם מתכוונים להתגרש הם מרגישים תחושת אובדן, צער, כעס, עצבות ובדידות, תחושות המזכירות את חווית האבל. יש ילדים שמתכחשים למצב החדש ואף עלולים להדחיק אותו ולהתנהג כאילו אינם מושפעים ממנו כלל. אך מאחר שילדים סבורים בדרך כלל שהעולם סובב סביבם, בהתאם לשלב ההתפתחות הרגשית שבו הם נמצאים, הם עלולים לחוש רגשי אשם ולומר לעצמם: הוריי מתגרשים בגללי, הם רבו על החינוך שלי, על החברים שלי. אבא או אמא לא רוצים להיות אתי מאחר שאני לא מעניין מספיק, לא מצטיין ולא עוזר בבית. 

לעומת זאת, יש ילדים שחשים עוינות וכעס רב כלפי הוריהם, בנבדל מן הכעס על המציאות שנכפתה עליהם.

מאחר שכאמור הילדים אינם מסוגלים לדמות את המצב העתידי אחרי הגירושין, מתפתחת אצלם גם דאגה קיומית, המתבטאת בתחומים רבים, ובמרכזם המישור הכלכלי – האם יהיה לנו מספיק כסף כדי לקנות אוכל, בגדים ומשחקים, האם יהיה לנו מקום שנוכל לגור בו? 

ילדים גם דואגים להוריהם – איפה אבא יגור, מה הוא יאכל, מי יהיה אחראי לו, מה יהיה עם אמא, איך היא תסתדר בלי אבא, מי ידאג לה? 

 

במחקר שערכה אורית קופרשמיט היא פילחה סוגים שונים ומגוונים של התנהגויות ילדים: יש כאלה המנסים לתווך בין הוריהם; ישנם ילדים

שמזדהים עם אחד ההורים ותומכים בו; נערים ונערות בתחילת גיל

ההתבגרות עלולים לברוח מן הבית; חלק מהם מפתחים את הפעילויות החברתיות שלהם ומבלים בחוץ במשך רוב שעות היום, כדי שלא להיות

מעורבים במתרחש בבית; רבים מוצאים מפלט בספרים או בעולם הדמיון; ואחרים עלולים להגיב בצורה תוקפנית במטרה למשוך את תשומת לבם של

ההורים, וזו הדרך שבה הם מבטאים את הכעס וחוסר האונים שלהם. 

 

ישנם הבדלים בין תגובות הבנים והבנות. בנים מביעים בדרך כלל כעס והתנגדות כלפי אמותיהם מפני שהן לא גילו יתר סמכותיות, ואילו בנות רואות בעזיבת האב את הבית כישלון אישי שלו. 

בנוסף, מניסיוני, בנים רבים מנסים לתמוך באם, ההופכת לאישה חלשה ובלתי סמכותית, ולמעשה חל בכך היפוך תפקידים בין האם והילד. לעומת זאת יש בנות שכועסות מאוד על אמן על חולשתה, במיוחד אם היא נוטה לקבל על עצמה את תפקיד הקורבן. 

ולבסוף, תופעה שכיחה ומדאיגה: ילדים רבים נקלעים לקונפליקט נאמנויות, ועקב כך עלול להתערער אצלם האמון בגברים או בנשים ולעיתים אפילו בעולם המבוגרים בכלל.

 

בסופו של דבר הילדים מבינים את המציאות החדשה ומשלימים אתה. הדבר קורה בדרך כלל לאחר תקופה של כ-18 חודשים, אך כבר לאחר

כ-6 חודשים הרגשתם משתפרת והם מסתגלים למצבם החדש. 

מובן שילד יוכל להסתגל בצורה טובה יותר למפנה בחייו אם לא יחול שינוי במקום המגורים שלו, בבית-הספר או בסביבה החברתית שאליה הורגל. גם לפניוּת הרגשית של ההורים להבחין בילד ובמצוקותיו יש השפעה מהותית על הסתגלותו לגירושין. 

גורמים נוספים עשויים להקל על הילד לקבל את התהפוכות שחלו בחייו, וביניהם, הקפדה על לוח זמנים קבוע של מפגשים עם ההורה שעזב וכן, לינה בביתו, ובאופן זה תתאפשר שמירה על קשר יציב והמשכִי עמו; עידוד הילד לקיים שיחות עם ההורים על נושא הגירושין; והימצאותו בסביבה המקבלת את הגירושין כנורמה. 

מלבד הנסיבות שהוזכרו למעלה, אחד הגורמים המשמעותיים שמשפיעים על הסתגלות הילדים למצבם החדש הוא עוצמת העימות בין ההורים.

 

ילדים בגילאים שונים חווים את הגירושין בדרכים שונות ומבטאים את רגשותיהם בהתאם לגילם. הגיל גם ישפיע על הדרך שבה כל אחד מהילדים יתמודד בעתיד עם הקמת תא משפחתי משל עצמו. 

 

אנסה לפלח את ההשפעה בהתאם לקבוצות הגיל השונות, אך מובן שהחלוקה תלויה לא רק בגילו הכרונולוגי של הילד אלא גם בהתפתחותו הרגשית.

 

ילדים, שהוריהם התגרשו כאשר היו בגיל הרך, אינם זוכרים למעשה את ביתם כבית נורמטיבי ומתפקד, שיש בו שני הורים המטפלים בהם. הם אינם מבינים את השינויים שחלים בחייהם ולכן חווים בעיקר חרדה ובלבול. כמו כן הם מתקשים להפנים את לוחות הזמנים שבהם עליהם לבלות עם כל אחד מן ההורים, והדבר משפיע על תחושת חוסר היציבות האישית והרגשית שלהם. 

ילדים בגיל הרך חשים דאגה קיומית ורגישים לתחושת הבדידות הקיימת אצל כל אחד מההורים, ולפיכך הם נוטים לכעס ולהתפרצויות זעם כלפי האחים או החברים בגן, וסובלים מקשיי שינה וקשיי פרידה, אשר גורמים להם להיצמד להוריהם. לעיתים יש אצלם גם נסיגה בשליטה על הצרכים. 

 

ילדים שגילם בזמן הגירושין הוא עד עשר או אחת-עשרה שנים עלולים לחוש צער עמוק ופחדים, ולחוות קשיי שינה ואכילה. הם מרגישים געגועים וכמיהה להורה, בדרך כלל האב, שגר מחוץ לבית. לפעמים מתפתחות אצלם תגובות פסיכוסומאטיות וההורים צריכים להיות ערים לכך. במקרים אחרים תתגלה אצלם התנהגות רגרסיבית-ילדותית תוך כדי תהליך הגירושין. בדרך כלל תגובות אלה פוחתות או נעלמות לאחר שנה עד שנתיים, אם כי קיים סיכון שאצל ילדים מסוימים שחוו קשיים עוד קודם למשבר הגירושין, התגובה עלולה להפוך לכרונית. 

 

לילדים שגילם נע בין עשר לארבע-עשרה שנה יש יתרון מסוים על פני הצעירים יותר, מאחר שזיכרון התא המשפחתי היציב כבר נטמע בתוכם. לדבריה של ד"ר סוזן זיידל בספרה המצוין "להתגרש ולהישאר חברים", אשר עוסק בהשפעות הגירושין על ילדים, הבסיס המוצק של הבית שהילדים חוו לפני הנישואין, מהווה מקור לכוח נפשי עבורם. בגיל זה הם נוטים להפגין יכולת טובה של אינטגרציה והתמודדות.

 

בני נוער בגיל זה חשים מבוכה ובושה בזמן תהליך הגירושין. הם מתקשים להבין את הוריהם ונוטים לשקר בנוגע למצבם בבית. הישגיהם בלימודים

נמוכים משל ילדים אשר חיים במשפחות שלמות, ומחקרים מסוימים מוכיחים שהם מרגישים דחויים יותר ואף נוטים למצבי רוח תוקפניים ולהתפרצויות. גם הדימוי האישי והמשפחתי של בני נוער אלה נמוך יותר

מאשר אצל חבריהם. בנות להורים גרושים הן בעלות דימוי עצמי נמוך משל הבנים. 

 

 

לאור חלוקה זו על פי גילאי הילדים, קיימת חשיבות רבה מאוד להעברת מסרים באופן המותאם לגילו של כל אחד מהם. יש להסביר לכל ילד את המתרחש בבית, תוך התאמת השיח והמידע ליכולות הרגשיות שלו ולהתפתחותו. כך תישמר אצלו רמת ודאות גבוהה ויכולת שליטה בחייו. 

 

לצערנו, ללא קשר לגיל, כמחצית מהילדים מתפתחים לאנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה, הם דאגנים וזועמים, ובחלק מן המקרים אף יתקשו בעתיד בבחירת בני זוג וביצירת מערכות יחסים יציבות.

עם זאת חשוב לדעת שיש כאן גם 'צפירת ארגעה': המחקרים קובעים כי המחצית השנייה של הילדים מתפתחים לאחר הגירושין כאנשים נורמליים. יתר על כן, קיימת קבוצה לא קטנה של ילדים, שתהליך הגירושין מצליח לגרום להם לצמיחה מתוך המשבר, בסגנון של "מה שלא הורג – מחשל". דווקא מצבי הלחץ והצפייה בהורים המתמודדים בהצלחה עם מצוקותיהם, מביאים לחידוד יכולתם לטפל במצבי משבר ומאפשרים להם להפיק לקחים, להסתגל למציאות המשתנה ולתפוס את חייהם כהווייתם, באופן ריאלי ומותאם.

תפיסת ההורים כאנשים שיכולים לשגות לפעמים, והיכולת לזהות את הטעויות ולהבין שהן ניתנות בדרך כלל לתיקון – מסייעות לאותם ילדים לגדול כמבוגרים המסוגלים להכיל את השונה. כמו כן, גדולים הסיכויים שאותם ילדים יקימו בעתיד מערכות זוגיות טובות. 

 

ניתן לסכם ולומר, שלאופן הניהול של תהליך הפרידה ישנה השפעה ברורה ומכרעת על מצבם הרגשי של הילדים בכל גיל. הורים הלוקחים אחריות על חייהם ועל חיי ילדיהם ינהלו את הגירושין בחוכמה, ויקצרו ככל האפשר את תהליך הפרידה, תוך שיתוף פעולה במסגרת הסכם גישור או ניהול משא ומתן. לעיתים הם גם ייעזרו ביחידות הסיוע של בית המשפט. על אפשרויות אלה נרחיב בהמשך.

 

בחירה בדרך ההפוכה של ניהול מאבקים משפטיים ואיבוד שליטה על המצב עלולה לגרום לילדים, בין היתר, לתפוס את מקום הוריהם ולהפוך ל"ילדים הוריים". 

קורה שילד מרגיש שההורה שלו פגיע עד כדי כך שהוא צריך להגן עליו, ובעקבות כך הוא מסרב ליצור קשר עם ההורה השני, ולפעמים אף מפתח חוסר אמון מוחלט בעולם המבוגרים. תופעות אלה הינן פוגעניות ביותר עבור הילדים. 

 

לקריאת החלק הראשון - לחצי כאן