כשבוע לפני ראש השנה ביקשה יעל מחנכת כתה ב' באחד מבתי הספר היסודיים בהרצליה מילדי הכיתה לכתוב כרטיס ברכה לאבא ואמא כדי להגיש להם בערב החג. בזמן שהילדים שקדו בקדחתנות על קישוטו במדבקות צבעוניות וטושים זוהרים ראתה יעל שאחת מהילדות יושבת ולא עושה דבר. היא נגשה אליה בשקט והתעניינה אם הכל בסדר. הילדה שתקה. המורה המוטרדת רכנה אליה ושאלה עם רוך מזמין האם היא צריכה עזרה, הילדה נעצה עיניה בשולחן ובקול שקט אמרה "אני צריכה כרטיס גם לאבא"  

 

באותו הרגע הבינה יעל, אולי בפעם הראשונה, שהאוטומט להתייחס למשפחה כתא גרעיני אחד כבר לא רלוונטי. מספיק ילדה אחת בכיתה שהקריטריונים המקובלים ל'משפחה' לא תואמים את המציאות בה היא חיה כדי שתרגיש חריגה "לא שייכת". רגע מכונן העלול להשפיע על תפיסתה את מצבה לשנים רבות. ברגישות גדולה נזכרה המורה שיש עוד שני ילדים שהוריהם גרושים ומהרה לפתוח דלת עבורם: "מי שצריך עוד יכול להצביע ואני אביא לו". ילדים נוספים הרימו יד ואותה ילדה כבר לא היתה לבד.

 

סיטואציות מורכבות המאפיינות את עולמם של ילדים המגיעים אל מערכת החינוך משני בתים הן חלק מההווי היומיומי שלהם.  גירושין מעצם היותם מעוררים חששות ותהיות הרות גורל הן אצל ההורים ובעיקר אצל ילדים שכן במקרה שלהם הם חסרי שליטה במצב, הם לא אלו שבחרו לפרק את המשפחה ולפצל אותה לשני בתים.  ופתאום הכל משתנה ועושה להם בלאגן בנשמה- נפרדים מההרכב המשפחתי שהם מכירים, אבא ואמא במתח יותר כועסים יותר דואגים יותר צועקים, ירידה במצב כלכלי, לעיתים מצטרפים בני זוג חדשים ויחד איתם ילדים נוספים... 

וכשזה קורה לא תמיד יש מישהו שפנוי לראות מה הם עוברים, כי שינויים כאלה מטלטלים גם את ה'גדולים'. וכשהמערכת המשפחתית שלהם מטלטלת המערכת החינוכית עדיין יציבה. דווקא שם יבואו לידי ביטוי הקושי שלהם בהתנהגויות שונות כמו הפרעות, חוסר ריכוז, מופנמות, עייפות, ירידה בלימודים רק כי היא מספיק חזקה כדי לספוג. ובדיוק כמו במקרה של יעל שהיתה רגישה מספיק לראות ואותה ילדה שהעזה לדבר, התגובה היא קריטית. 

 

ראיון שגרתי לכתבה אחרת הפגיש ביני, הנשואה לגבר שהביא למערכת ילדה מנישואין קודמים לבין אור קריבוס ליאון יועצת שיווקית וגרושה +2.  חמש דקות מתחילת השיחה דיברנו על ההתמודדות של הילדים עם המורכבויות השונות הנלוות לשינוי ההרכב המשפחתי,  שעה אחרי כבר פינטזנו על המיזם שיתמוך ויסייע לילדים להבין את השינויים האלו. שנה אחרי נולד בשעה טובה הפיילוט הראשון של ילדים לפני הכל.  

את התחנה הראשונה ייעדנו לבתי הספר. מורים באים במגע יומיומי עם הילדים הם נתפסים כצד נייטרלי ויש בכוחם לזהות את השינויים האלה ולהגיש 'עזרה ראשונה' שאומרת "אני רואה אותך ואני פה בשבילך".  בשאלון שהעברנו בקרב יועצות במספר בתי ספר נוכחנו לראות באופן ברור-הצוות החינוכי רואה ירידה בתפקודים השונים אבל אין לו את הכלים לעזור והכי חשוב הוא לא יודע עד כמה הוא יכול. והוא יכול. 

צוות של אנשי מקצוע מומחים בתחום כשבראשם ד"ר תרצה יואלס מאוניברסיטת חיפה אוטוריטה בתחום התפתחות הילד  התאחד וגיבש  סדנה שמטרתה להעניק ידע וכלים למורים ויותר מזה להעצים את סמכותו כמי שיכול להיות דמות תומכת ומרגיעה המסייעת לרווחתו הנפשית של הילד. 

 

מאז שהמיזם יצא לדרך אנחנו מגלים יותר ויותר עד כמה אנחנו נחוצים. "אסימונים" שנופלים למורים והורים מיוסרי 'מצפון' (תופעת לוואי של הורות בכלל והליך 'גירושין' בפרט) המבקשים עזרה בתיווך צרכים בינם לבין המוסד הלימודי של ילדיהם. והסיטואציות נערמות כמו אותה מורה ששאלה איך היא יכולה לעזור לילדה בת עשר המגיעה לכיתה בכל בקר מאז תחילת השנה מותשת כי "אבא ואמא רבים" . אותו אב שמתמרמר על כך שלמרות בקשותיו החוזרות ונשנות לקבל מיילים ועידכונים מבית הספר הוא עדיין מקבל אותם בעיקר מהאם ומאותה מנהלת שקיבלה אותי בסבר פנים יפות בחדרה ובדרך כשחצינו את המזכירות הצביעה על ערימת תיקים מסודרת בצד ואמרה "זה של הילדים שהולכים אחר כך לבית של ההורה השני".  

  

ההתנהגות היא שפה וילד שרע לו מתנהג "רע". עכשיו תארו לכם סוף אחר לסיפור של יעל. אותה ילדה לא כותבת את הברכה, יעל ניגשת ומבררת מה קרה אבל הילדה לא עונה ובמקום זה יושבת זעופת פנים. יעל מאבדת סבלנות מתחילה להתרגז הילדה זורקת את הכרטיס על הרצפה, יעל כותבת הערה ביומן וילדה אחת חורטת בלבה "אף אחד לא מבין אותי". 

  לתמיכה במיזם "ילדים לפני הכל"-  http://goo.gl/w68zND