עד לאחרונה לא ממש חשתי בחסרון היציאות המשותפות. התרגלתי לחלוקה הזו שאחד נשאר אחד יוצא. שנה שלמה אנחנו בתורנויות ופתאום לאחרונה מתחיל לדגדג לי הרצון לרומנטיקה. התחלתי לקבל הערות "מתי תשחררי" ובכלל לא חשבתי לעצמי שבזה מדובר. הרי אני המשחררת הראשית. מסתבר שלא.

החצי ואני הכרנו לפני כמעט שש שנים בלימודי התואר הראשון בב"ש. הודעתי לאבא שלי מפורשות שאני מבאר שבע לא חוזרת בלי חתן. וכך, ממש לפני סיום התואר הכרתי אותו.

באר שבע היא עיר סטודנטיאלית. מי שלא גר שם או למד שם לא יבין. כל יום היינו יוצאים לברים, מסיבות, מסעדות, והכל – ברגל. היינו מסתובבים שעות בדרך ל.. ובחזרה מ.. מדברים, צוחקים, נהנים. היינו מבלים עד השעות הקטנות בבארים סטודנטיאליים שניסו לחקות את התל אביביות, רוקדים כל הלילה במסיבות בדירות הסטודנטיאליות ויוצאים להתפנק במסעדות. תענוג.

היום, 6 שנים אחרי, החצי ואני הפכנו למשפחה. משפחה עם ילדה וכלב. יציאות? המקסימום הוא יציאה עם הכלב. ואם כבר אחד החברים סוחב אותנו זה תמיד בנפרד כי מישהו צריך להישאר לשמור על הנסיכה. כך יוצא שאני יוצאת לבלות עם חברות כל שבוע, החצי יוצא לערב פוקר כל שבוע אבל יחד- לא. אח.. כמה אני מתגעגעת לאותם טיולים ליליים ברחובות בבאר שבע. החצי ואני מאוהבים וצוחקים בלי שום דאגות (חוץ מהמבחנים..) רק אני והוא, צעירים, יפים, רזים, ובעיקר- מאוהבים.

עד לאחרונה לא ממש חשתי בחסרון היציאות המשותפות. התרגלתי לחלוקה הזו שאחד נשאר אחד יוצא. שנה שלמה אנחנו בתורנויות ופתאום לאחרונה מתחיל לדגדג לי הרצון לרומנטיקה. התחלתי לקבל הערות "מתי תשחררי" ובכלל לא חשבתי לעצמי שבזה מדובר. הרי אני המשחררת הראשית. מסתבר שלא. מייד עניתי שהנסיכה עוד קטנה ואם היא תתעורר בלילה ולא יהיה לה אמא או אבא היא לא תירדם, ובטח היא תבכה ואף אחד אחר לא ידע מה לעשות איתה ו.. ו.. ו..

אז השבוע החלטתי שדי! מחר יוצאים. אני מקפיצה את אחי לעשות בייביסיטר והחצי ואני יוצאים לבלות. רק שנינו. מרוב ריגוש יומיים התעסקתי במה אלבש, איך אתאפר, איך אראה הכי טוב. התלבטתי חצי יום לאיזו מסעדה כדאי ללכת. האם לנסוע למקום מרוחק או להישאר קרוב למקרה שהנסיכה תחליט לעשות לאחי אש לילה. האם לשלוח אסמסים מרומזים לקראת הערב או אפילו לשלוח קופסת שוקולדים למשרד שלו. הציפייה והריגוש עוררו בי תחושה שהרבה זמן לא חשתי.

שש וחצי בערב החצי חוזר מהעבודה. אני מנשקת אותו בשמחה, מצפה כבר לערב הזוגי שלנו, מארגנת את הנסיכה ללילה, קופצת לאמבטיה ומצפה לאחי. החצי נשכב על הספה.

 "הגב שלי שבור". הוא אומר.

 "אז לא יוצאים?" שאלתי.

"פעם אחרת". הוא ענה. "את כועסת עלי?" שאל.

האמת אני לא כועסת. גם לא מאוכזבת. פשוט מבואסת. כל הריגוש, התכנון, הציפייה הפכו לבאסה. באסה אמיתית.  החצי ואני כבר לא מה שהיינו. כבר לא יוצאים ומשתוללים, כבר לא מתרגשים, כבר לא מחזיקים ידיים כשהולכים לישון. אבל אני לא מוכנה לוותר! אני לא מוכנה לוותר על הרומנטיקה למרות ששנינו עובדים קשה ועייפים, למרות ששנינו לא בכושר ולא ממש מתחככים, למרות שאנחנו כבר לא לבד ויש אחריות כבדה עלינו. אנחנו אוהבים, אנחנו שותפים לאוצר הכי גדול שיכול להיות, ובעיקר- חברים טובים. החצי ואני מאושרים. וטוב לנו ביחד. וכדי שהטוב הזה לא יתפוגג לנו בין הידיים אנחנו צריכים להשקיע גם בנו, לבד.

ממחר אני מתחילה לראיין בייביסיטריות. המלצות תתקבלנה בברכה.