הריון ראשון. בן. בן זוג ואני.

יום חמישי בלילה זוגי חזר ממשמרת ואני מרגישה קצת אחרת.

ירידת מים, לא כמו זו שבסרטים, ובהחלט לא כמו אזעקת שווא או סוג של חזרה גנרלית כפי שהייתה בשבוע קודם לכן.

לוקחים את התיק ועושים פעמינו לבית היולדות. התכוננו לרגע הזה , הרוטינה כבר מוכרת לי במיון יולדות- הפעם אני נשארת, זו אכן ירידת מים.

התרגשות גדולה לצד עייפות מעורבבת עם חששות, של איך יהיה? איך זה מרגיש? כמה זמן? כן אפידורל לא אפידורל? הולכת לפגוש את ילדי לראשונה.

 בבוקר הוחלט להעביר אותי לחדר לידה, המיילדת מובילה אותי, מניחה ידה על כתפיי במין סוג של חום אנושי כזה כשבידיה  שפורפרות של חוקן. 

"קחי, תעשי.. עדיף".

הגענו לחדר.

מתרגשת, קצת כאובה ורעבה, שואלת את זוגי "אפשר לאכול משהו לדעתך?"

מחליטה לחכות לפני שמתמלאת, ממתינה למיילדת בכדי להבין אם מותר לי לאכול משהו.. אחרי דקות ארוכות היא נכנסת וגוערת בי "למה את לא עושה מה שביקשתי ממך?"

מביטה נבוכה אל בן זוגי, חונקת את הדמעות, מרגישה קטנה ומתנצלת על שלא הקשבתי, אני נתונה לחסדיה, היא היא זו שיודעת. שבירת הרוח 1#

"תקשיבי חמודה" היא אומרת, ספק מתרככת, "כדאי שתעשי חוקן לפני הלידה.." ושאר הסבריה הפכו לסוג של מלמול באוזניי.

 מרגישה קצת ניכור, אך הוא לא שובר אותי, אני רוצה את הכוחות להמשך..

זה לא שיש לי טענה כלשהיא למיילדת, הרי היא רואה עשרות כמוני בשבוע, זו לא לידה ראשונה שלה. החום האנושי, האישי, האימהי, הוא שהיה חסר לי בנקודה בה הכול חדש, רגיש ושברירי עבורי.

אני חווה צירים, יושבת על כדור, זוגי מעסה לי את הגב, נכנסת למקלחת, המים מקלים עליי, נושמת, מתהלכת, קמה, נחה.. 

מאיפה אני יודעת כל זה תשאלו? קורס דולות בעברי בו למדתי  את התאוריה לצד התנסות בחדרי לידה, אז אני יודעת, תאורטית, מה נכון לי לעשות, אילו תנועות יכולות להיטיב עמי, אך שום דבר לא באמת מכין אותי למפגש עם עצמי ברמת הכאב, ההתמודדות, מערבולת הרגשות והתחושות שצפות בי. עדיין בשליטה.

נכנסת המיילדת "נו, את לא רוצה אפידורל?" –שבירת הרוח 2#.

"בינתיים לא, אני בסדר.." עניתי, מתגברת על המבוכה  ושוב בולעת את הדמעות.

היום נמשך ולשמחתי נכנסה מיילדת חדשה- הוחלפה המשמרת.

יש!! אני צועקת בליבי

אנרגיה חדשה. התרוממות רוח 1#

חוזרת לנשימות, להקשבה לעצמי, להרגשה ולידיעה שבן זוגי לצידי, מיילדת אנרגטית ומקרינת חום אימהי, נינוחה, בטוחה, מרפה. אני בידיים טובות. אפשר להמשיך.

לדבר הבא שום קורס דולות, הכנה ללידה, מיילדת חמימה, נשימה  או תנועה נכונה הכינו אותי.

הרגע בו נכנס אבי לחדר הלידה.

סכר הדמעות נפרץ במלואו. התרסקות הרוח 3#

כל מה שהחזקתי עד הרגע הזה- כוחות הנפש בהתמודדות, פאסון קשוח, והדמעות,  לא עמדו בפני דמותו של אבי ובין רגע הפכתי שוב לילדה הקטנה, שצריכה עזרה ותמיכה, שמישהו יורה לה את הדרך, בשביל הלא מוכר והלא ידוע שפסעתי בו לקראת הפגישה עם הילד שלי.

הילדה הקטנה שרק רוצה חיבוק ושיגידו לה שהכול בסדר, ושמה שהיא עושה הוא כל כך נכון ומדויק לה, שיאחזו בידה וילטפו את ראשה.

כי אל מול דמותו של אבי, מול נוכחותו ועיניו מלאות הדמעות , אל מול הפליאה הגדולה של הטבע, הכאב הפיזי והקסם הגדול בהבאת חיים לעולם. אימא שלי לא לידו, היא לא פה.

היא לא כאן לצדי והיא לא כאן לצדו, להתרגש ולהפוך יחד אתו לסבא וסבתא.

היא לא פה לידיי לחבק, לנשק, ללטף, לפנק ולהגיד "אני כאן זה בסדר" 

היא לא כאן כדי להגיד שיהיה קשה אך שווה את זה.

היא לא כאן כדי ללמד אותי לחתל, או להרדים אותו, או מה לעשות כשהילד שלי לא יפסיק לשאול שאלות, או ביום הראשון בגן, איך להכין עוגת קיטי או מכונית, או איך לשמור על שפיותי בימים ארוכים ובשאלות הרבות לגבי האימהות שלי.

וזה לא שאני לא יכולה ללמוד את הדברים האלה בעצמי, או שאין סבתא נוספת, חברות, אחות. אני יכולה. אני עושה את זה.. 

וזה לא שרציתי שתלמד אותי להיות אימא, אלה שתצעד לצידי, להכיר אותה כאישה, כי החוויה הזו של הלידה שעומדת להפוך אותי לאימא מחברת אותנו ברמה שלא הכרתי קודם, וזו הכמיהה לדעת איך עשתה זאת והפעם ולתמיד ממקום שלי כאישה, כאימא בעצמי. אישה אל אישה. אימא לאימא.

ובתוך תהום הרגשות האלה, כל כך חד האובדן שלה, החסר שלה, ואל מולם אני ניצבת מול הפלא הגדול בעולם, יצירת חיים, לידה, נוכחות, עוצמה. החיים.

אחרי החיבוק והחום של אבי, באותו החדר לפני כ-8.5 שנים כשהבכי השתחרר לו, הגיעה הנכונות, לפסוע בדרך חדשה ולפגוש את בני.

ולהפוך לראשונה מבת ללא אם, לאם ללא אם.

 

החזרה הביתה שהייתה מלאת שמחה והתרגשות, עם תינוק קטנטן בידיי ובן זוג לצדי הייתה גם מבהילה, מעבר לתהיות שפוגשת כל אימא טרייה בדרך כזו או אחרת, אצלי היו אלה תחילתם של הימים והחודשים בהם כל החששות והשאלות שבי כאימא החלו להתממש ותחושת הלבדיות הכתה בי במלוא עוצמתה וערערה כל בטחון או אמון שלי בעצמי.

 

המסע הזה, שבו למדתי, טעיתי, התנסיתי, חיפשתי, החכמתי, כאבתי, בכיתי, שמחתי, שאלתי, כעסתי, גדלתי. לבד. עם בן זוג וילד.  המסע שלי אל האימהות שבי ,הוא מסע של גילוי מאתגר לכל החיים, כי כל תקופה וכל ילד שנולד לחיינו מביא אתו את הדרך, את המתנות והאתגרים שאתו, בכל דרך כזו יש הרבה שבילים בהן אני פוגשת עצמי בכל פעם מחדש.

 

היום הביטחון והאמונה שבי על האימא שאני הם עמוד שידרה, עוגן עבורי, ויודעת אני בוודאות כי בדרך הזו לא פוסעים לבד, עבור נשים שמתמודדות עם אובדן אימן זו חובה לצעוד בשבילים הללו עם מישהו שיוכל לעיתים להוביל, לעיתים לדרבן, לחבק, להכיל, להנחות ולהורות דרך בכדי שתלמד לגלות מחדש את הכוחות הטמונים בה כאישה, אימא, בת זוג, בת.

 

נשים ללא אם מתמודדות באופן תדיר עם שאלות, תהיות, ומחשבות, פחדים וחששות, תפיסת עולמן משתנה לעיתים ונדרש הרבה אומץ לקרוא תיגר על החיים אחרי אובדן כל כך משמעותי וליצור את החיים מחדש בכל רובד. 

 

הן סביבכן, הן בגן השעשועים, הן בעבודה, הן בסופר או בקניות ולרוב אתן לא יודעות עליהן..

דבר המעצים את תחושת הלבדיות שלהן, ולכן עצם הקריאה של שורות אלו מאפשרת הצצה לעולם,

המורכב הן רגשית והן פיסית לעיתים של נשים ללא אם, אך גם לגלות עולם שיש בו כאב שלצדו צמיחה.

תמיכה ליווי והכרת המורכבות שבחוויית האובדן נחוצה לה כל כך, בייחוד בתקופת ההיריון, הלידה והאימהות.

 

ואת שקוראת דברים אלו ואולי קצת דומעת, אם אבדת את אמך, את יודעת. 

ואם לא חווית אובדן אם, ועדיין נשארת. תודה. עכשיו, לכי חבקי את אמך והוקירי אותה, היא לא תהיה שם לנצח.

 

הכותבת היא אם לשלושה ילדים, נשואה באהבה גדולה

מטפלת דרך מגע, מאמנת רגשית ומלווה תהליכי צמיחה לנשים שאיבדו את אימן.