אז מסתבר שזה נכון מה שאומרים, באמת שוכחים בסוף. והגעתי לשלב הזה שבו שוכחים. והתחלתי לחשוב על זה. מוזר, אבל לדילמה של הבאת ילד (או יותר נכון, מתי להביא עוד ילד) מצטרפים כל מיני שיקולים מאוד מוזרים והאמת, שהשיקול הכי רציני הוא כלכלי.

מאת: לילך המבורגר

אני חייבת להגיד, שבמשך השנה וחצי הראשונות לחייו של ילדי, לא יכולתי לחשוב בכלל על עוד ילד. עד שקהתה בי הטראומה של ההריון והלידה, לא יכולתי לחלום בכלל על לעשות דבר כזה לעצמי ולגופי. שלא לדבר על זה שהחודש הראשון לגידולו של ילד הוא גם דבר מאוד לא קל. חוסר השינה וחוסר השליטה על חייך הם לא דברים שאפשר למחול עליהם בקלות. ובמשך כל התקופה הזו, לא הפסקתי לשמוע. נו, אז מתי אתם עושים עוד ילד? את לא מתכוונת להשאיר אותו ילד יחיד נכון? לא כדאי לך שהוא יהיה גדול מידי ושהפער ביניהם יהיה גדול מידי באמת? לא כדאי לי ? ולמה זה? כי אתם תעזרו לי לגדל שני ילדים כל כך קרובים ביניהם בגיל. זה קשה בהתחלה אבל אחרי זה, זה שווה את זה, הם אומרים. אני לא יודעת, אם זה כל כך קשה איך זה יכול להיות שווה את זה? אני מילאתי פי מים ולא הוספתי דבר ובלב חשבתי, אוי ואבוי מה יהיה איך אני אוכל לעשות עוד ילד? איך אני אוכל לעבור עוד פעם לידה? אני לא יודעת מה יותר מפחיד לא לדעת לקראת מה את הולכת, או לדעת בדיוק.

אז מסתבר שזה נכון מה שאומרים, באמת שוכחים בסוף. והגעתי לשלב הזה שבו שוכחים. והתחלתי לחשוב על זה. מוזר, אבל לדילמה של הבאת ילד (או יותר נכון, מתי להביא עוד ילד) מצטרפים כל מיני שיקולים מאוד מוזרים והאמת, שהשיקול הכי רציני הוא כלכלי, זה נשמע לי כל כך אבסורד אבל זה המצב, איך ההורים שלנו הביאו כל כך הרבה ילדים גם כשלא היה להם כל כך הרבה כסף וההורים שלהם לפניהם, הביאו ילדים אפילו במצב גרוע יותר. אבל כנראה שהקידמה מביאה איתה את הטוב ואת הרע ובימינו, ילדים הם שיקול כלכלי מאוד רציני.

אז ישבנו לעשות חישובים. וכשאני אומרת ישבנו, אני מתכוונת שחשבתי על זה כל לילה לפני השינה ביני ולבין עצמי וכל בוקר התעוררתי עם תובנה אחרת. כי אני חייבת להגיד שלכל אורך הדרך, אני מרגישה שהחלטות מסוג זה הן הרבה יותר שלי מאשר של בן זוגי. אני חושבת שאין אחד שיוכל להכחיש שהאישה שהיא החלק הדומיננטי יותר בהבאת ילד, היא גם זו שיש לה יותר אחוזים בהחלטות משמעותיות כאלו, אני לא יודעת, ככה זה לפחות אצלי, גם אם אני לא בהכרח אומרת את זה בעל פה. ואז כשאני מתחילה לחשוב על זה ברצינות, עולות בי כל מיני תהיות כמו איך אני אסתדר עם שניים כשיש ימים שאפילו עם אחד אני לא מסתדרת? איך אני אלך לקניון? איך אני אשב במסעדה? איך אני אתקלח בבוקר? ועוד כל מיני דילמות שונות ומשונות. גם לא עוזרת לזה העובדה שהרבה פעמים אני הולכת לפארקים ורואה שם אימהות עם שני זאטוטים רצים ומשתוללים והיא רצה בין שניהם, עוד שניה מתחילה לתלוש את שערות ראשה החלשות גם ככה אחרי הלידה.

איך שורדים במקום עבודה כשהסבירות לילד חולה בבית, הכפילה את עצמה?? גם ככה זה לא הכי נעים להודיע למעסיק שאת לא מגיעה היום כי הילד חולה. נראה כי יש דברים שעוד לא השתנו וכשהילד חולה זה עדיין ברור שאת כאמא צריכה להישאר איתו, או למצוא פיתרון, לפחות אצלנו זה ככה, הכי הרבה שבן זוגי עושה זה לשאול את אמא שלו אם היא פנויה. אם היא לא פנויה, זה די ברור שאני אשאר איתו ולא הוא. למה? לא יודעת, כנראה שמעסיקים של גברים הרבה פחות מקבלים את זה שהאבא צריך להישאר בבית עם ילד חולה והם הרבה פחות סובלניים לזה. זה גם אומר, שכל מחשבה על קידום בקריירה תאלץ להמתין, זה לא קל להיות אישה בעידן של היום. נכון שאת רוצה ילדים והרבה, אבל את גם רוצה להוכיח את עצמך, לעשות משהו שווה עם החיים שלך. ולא להיזכר עוד עשרים שנה, כשהילדים כבר גדולים שלא עשית כלום ועכשיו, אופס אף אחד בחוץ כבר לא מעוניין בך כי את זקנה וחסרת ניסיון. זה כמובן, רק על רגל אחת לגבי איך הסיכויים להיות אישה קרייריסטית קטנים משנה לשנה. הגברים מזדקנים בשנה כל פעם אבל אנחנו, בקצב הרבה יותר מהיר.

לפי החישובים שלי הדברים לא הופכים לקשים פי שתיים אלא פי שתים עשרה ופתאום גידול של ילד אחד נראה כמו פיקניק לעומת גידול של שני ילדים. עד שהתרגלתי לזה, אני חושבת, עכשיו אני אצטרך להתרגל למשהו קשה הרבה יותר, שלא לדבר על הריון עם ילד בבית שצריך לרדוף אחריו.

אז כן, זו בהחלט החלטה לא קלה, כרגע אני נוטה יותר לכיוון זה שאני לא רוצה שהוא יהיה ילד יחיד כי אני יודעת על בשרי, כמה כיף זה אחים ואני לא רוצה למנוע את זה ממנו. אז נכון לעכשיו, זה אמור לקרות בקרוב, אבל אתם יודעים, החיים הם לא מוצר בהזמנה, אז ניתן לדברים לעשות את שלהם. כרגע אני נשואה + אחד + אופציה.