בדצמבר האחרון ילדתי את ביתי נעמי. כעבור 3 חודשים בלבד, בעודי נוטלת את ה"גלולה" גילית שוב כי אני בהריון. למרות שלא היה ספק כי בעלי ואני משמרים את ההריון, מדובר בהריון אחר, שונה. חוסר התכנון והשליטה במצב מכניסים לבית תהיות נוספות הקשורות לשנתונים, מצב כלכלי, תהיות באשר לשאר הילדים בבית ועוד ועוד.

מאת: ריקי לוי דינר

 

בדצמבר האחרון ילדתי את ביתי נעמי. כעבור 3 חודשים בלבד, בעודי נוטלת את ה"גלולה" גילית שוב כי אני בהריון. למרות שלא היה ספק כי בעלי ואני משמרים את ההריון, מדובר בהריון אחר, שונה. חוסר התכנון והשליטה במצב מכניסים לבית תהיות נוספות הקשורות לשנתונים, מצב כלכלי, תהיות באשר לשאר הילדים בבית ועוד ועוד.

מתוך אותו סבך מחשבות, ומתוך העובדה כי גדלתי בעצמי כ"ילדת פנצ'ר", יצאתי לברר עם נשים הנמצאות ואשר נמצאו במצבי, כיצד מתמודדים עם חוסר השליטה במצב ומה קורה לאחר הלידה.

 

 

אחר צהריים שמשי אני נפגשת לשיחה חברית עם רווית, דנה ושושי שאת סיפורן הכרתי דרך פורומים וחברים משותפים. סיפורן מוכר לי היות והוא למעשה סיפורי, בקווי הקבלה כאלו ואחרים.

מבין שלושת הנשים רווית ודנה הכי קרובות אליי בגיל ובחווית ההריון, כך אני חושבת. עם זאת לאורך השיחה אני מגלה כמה דברים לא השתנו וכיצד המוח הנשי חושב באופנים זהים גם כאשר מפרידים בינו לבין אחיותיו דורות.

רווית, בחורה דתיה לאומית, בת 26 מצפון הארץ נשואה מזה שלוש שנים חובקת ילד בן שנה וחודש והריון של חודש רביעי.

דנה, חילונית בת 37 ממרכז הארץ נמצאת בהריון מתקדם של חודש שביעי כשבביתה מחכה הזאטוטה בת כמעט שנה לשובה.

שושי בת 65 באה לספר את סיפור גילוי הריון הפנצ'ר שלה, ההחלטה להפסיקו בזמנים בהם החלטה שכזו לא הייתה טריוויאלית ולבסוף על ההחלטה ללדת בכל זאת ואת שבא בעקבות החלטה זו.

 

רגע הגילוי

גם מתוך פער הדורות וניסיון החיים, כאשר אנו דנות ברגע הגילוי, צחוק גדול נשמע מארבעתנו והמילה "שוק" ממלאה את החלל. זהו צחוק של מבוכה, של הומור עצמי, ובעיקר של השלמה.

" אני זוכרת" מתחילה דנה, "שבכלל לא האמנתי שזה יכול לקרות לי. הייתי אחרי לידה, הנקתי, עוד לא קיבלתי מחזור אפילו. זכייה בלוטו שבאותה תקופה נראתה לי כמשהו שמבחינה סטטיסטית יש לו סיכויים טובים יותר להתרחש".

 

אז איך בעצם גילית אם עוד לא היה לך מחזור? מה העלה חשד?

"התחלתי להרגיש רע ולהקיא. אמרתי לעצמי אוה,אוה. מה קורה פה? עשיתי בדיקה ביתית ואחריה בדיקת דם, וזהו".

"אצלי זה היה דומה ושונה", מספרת רווית. "לי דווקא היה ברור שאני יכולה להכנס להריון, כי אנחנו משפחה דתית ואף פעם לא השתמשנו באמצעי מניעה. מצד שני אמרתי לעצמי שהסיכוי שזה יקרה קלוש, כי לקח לי המון זמן להקלט עם בני הבכור. כשגיליתי מצד אחד יש שמחה גדולה כי זו מצווה, מצד שני בכל זאת יש רגשות מעורבים, חששות. סך הכל עוד לא מיציתי את ההנאה של לגדל את הקטן שלי. אבל אני לא חושבת שאי פעם ממצים, אז בע"ה יהיה בסדר. אני חושבת שאימצתי את ההגדרה של אמא שלי שזה מפחיד וכייפי באחד".

 

"שושי למה את מחייכת?", אני שואלת כשאני רואה אותה מקשיבה מהצד ומחייכת לעצמה.

"כי מצד אחד הזמנים השתנו ומצד שני הכל אותו דבר וזה מחזיר אותי אחורה. אצלי עברו שלוש שנים בין הבנות הבכורות שלי, תאומות, לבין ההריון הלא מתוכנן. אני לא אוהבת את המילה פנצ'ר, יש לה קונוטציה שלילית בעיני", היא מוסיפה. "הייתי לבד באותה תקופה כי בעלי היה ימאי, ובדיוק אז הייתה גם התקופה של מלחמת יום הכיפורים אז בכלל מי ראה ומי שמע מהבעלים. הבנתי שאני בהריון כי פשוט הלכתי לרופא לעשות אולטרסאונד אחרי שאיחר לי הרבה זמן. במקום אמרתי לו שאני עושה הפלה".

 

מה עושים? ההחלטה

קבלת ההחלטה באם להשאיר את ההריון או לא אינה כה טריוויאלית כאשר מדובר בהריון לא מתוכנן. בעולם המודרני כמעט כל דבר מתוכנן לפרטי פרטים, ונוגע אף לשיקול הכלכלי. לצערנו גם ילדים נכנסים למערכת השיקולים הזו. הריון שכזה טורף את הקלפים, ומעמיד את כל התא המשפחתי בפני תהיות  רבות הקשורות לתחום עיסוק ההורים, הקידום המקצועי, המצב הכלכלי, גיל שאר הילדים בבית, מצב רפואי, אידיאולוגיה ביתית ועוד ועוד. כל זאת בניגוד להריון רצוי בו השאלה האם להשאיר את ההריון או לא בכלל לא עולה.

מתוך הקושי שלי לחשוב על הפלה אני מפנה את שאלתי הבאה לשושי:

"לא היו לך כלל לבטים באשר להפלה?".

"ממש לא. גם המצב הכלכלי בבית לא היה משהו, גם התמודדתי לבד עם תאומות שזו התמודדות לא קלה ונמאס לי להיות לבד בכל העסק הזה. גם אז, בשנות ה- 70, גידול ילדים לא היה עסק פשוט".

"אז מה קרה בסוף? והאם הבעל היה שותף להחלטה?"

"בעלי אמר לי מהתחלה שהוא יתמוך בי בכל החלטה, אבל היה ברור לשנינו שהיות ואני זו שמגדלת אותן אני זו שמחליטה. בסוף העניין הוכרע בשל כורח ולא באמת מתוך רצון. אבל אני לא מתחרטת על כך- לרגע לא".

"מה זאת אומרת כורח?", מקדימה אותי דנה ושואלת אותה.

שושי מסבירה. "בשנות ה-70 כל עניין ההפלות לא היה מפותח ומפוקח כמו היום. אני רציתי לעבור הפלה פרטית אצל רופא ספציפי שהכרתי גם מבחינה מקצועית וגם באופן אישי. דווקא בגלל אותה הכרות הוא סירב, ואמר לי שאם אפיל עכשיו אצטער כל כך עוד כמה שנים. החלטתי שאם הוא לא עושה לי את ההפלה, ההריון נשאר".

אז בעצם לא מערכת השיקולים השכלתניים היא זו שהכריעה את הכף, כי אם החלטה של מישהו אחר". כן, עונה שושי. "אבל כמו שאמרתי אני לא מתחרטת לרגע. יש לי היום ילדה מדהימה בת 35 שהלוואי וכולם היו כמוהה".

ואצלכן? אני פונה לרווית ודנה.

"אצלי כאמור לא עלתה שום שאלה בנושא בגלל ההשקפה הדתית", אומרת רווית. "קשה לי לחשוב על רופא, או על עצמי משחקת את תפקיד האלוהים. זה בכלל לא בידיים שלנו. למרות שאני מאמינה שאלוהים שולח לנו שליחים שמתווים לנו את הדרך", היא אומרת בהתייחסות לרופא שטיפל בשושי ובהריון שלה.

דנה מצידה מתארת לבטים המלווים אותה גם כעת כשההריון כבר ניכר בבטנה.

"וואו. מאיפה להתחיל. בעלי ואני ממש התלבטנו, ביחד. מצד אחד נורא רצינו להשאיר כי שנינו כבר לא צעירים. מצד שני עוד לא חווינו לא אחד את השני כזוג נשוי, כי נכנסתי להריון 10 ימים לאחר החתונה, ועכשיו שוב, שלא לדבר על לחוות את התינוקת בבית. מבחינה כלכלית אני מבינה את התהיה אבל אין לנו בעיה כלכלית, אז זה לא היה שיקול. ההתלבטות הייתה יותר בגלל מקום העבודה והנושא הלוגיסטי. הייתי אמורה לחזור לעבודה ולבשר לבוסית שלי שאני שוב בהריון, ומבחינה לוגיסטית  זה נראה לנו אפילו יותר גרוע מלגדל תאומים כי כל אחד בשלב התפתחותי שונה אבל עדיין מאוד זקוק לך כהורה".

ומה הכריע את הכף אצלך?

"לא היה שיקול אחד מרכזי. בעצם זו הייתה ההחלטה לזרום ולהבין שדברים לא קורים סתם. שיהיה בסדר ושעדיף עכשיו כשאנחנו עוד יחסית צעירים ורק לקראת גיל 40 ולא בתוכו".

"את רואה כולם בעצם מדברים על השגחה אלוהית", אומרת רווית ומחייכת.

"סוג של..." שלושתנו עונות לה.

בחסות "אלכימיסט" המתמחה בתחום צמחי מרפא כמו אוניה דה גאטו, מאקה לנשים, חיזוק המערכת החיסונית ועוד.