הייתי רוצה לספר על ההפקה הראשונה שלנו ביחד –מודעות פרסומת בסגנון שנות ה-50.

את הרעיון להפקה, זרקה גיל לחלל האוויר בסיומה של פגישה. אני לא יודעת אם כרזת-הפרסומת הענקית שהייתה מעליי היא שהיוותה את ההשראה, או שמא זה אחד מאותם רעיונות שנותרים תקועים המון זמן בראש, וכשמגיע המועד המתאים – הם פשוט צפים מאליהם החוצה... על כל פנים, הרעיון נזרק ונותר בינינו כמה רגעים. כולנו מתבוננות בו בעיניים חמדניות, תוהות אם לנעוץ בו את השיניים עכשיו, או כנשים אנינות-טעם, לתת לו להתיישן מעט ולתפוס איזו ארומה בשלה יותר...


מאת: יעל רוזנולד-סטייליסטית וקניינית אישית
גיל מורון-קורו

כל סטייליסט, במקביל לפיתוח כשרונו וכושרו, עובד שעות בלתי-מבוטלות על יצירת תשתית רחבה ככל האפשר של אנשים "מהתחום" שלא ירימו גבה או יקמטו מצח, תוך שאלת "מי???" בטון גבוה מהממוצע, למשמע שמו.

נדמה כי בימינו אנו, קל יותר לפתח תשתית שכזו, עקב קיומם של אתרי-רישות חברתיים כגון facebook, myspace ו-the marker cafe . אחד מאותם אתרי-רישות חברתיים הפגיש ביני לבין גיל הצלמת.

 

לא ארחיב בסוגיה "מה מחבר בינך לבין צלם?", שכן זה לא טור על הפסיכולוגיה האישית שלי (למרות שלעיתים הוא נדמה ככזה), אלא טור על חוויותיי המקצועיות.

גם לא אפליג כאן בשבחיה של גיל. בשביל זה יש לי את הטלפון שלה...

הייתי רוצה לספר על ההפקה הראשונה שלנו ביחד – הפקה בהשראת מודעות פרסומת בשנות ה-50.

את הרעיון להפקה הזו, זרקה גיל לחלל האוויר בסיומה של פגישה נוספת (אחת מיני רבות) בנוגע להפקה אחרת שלנו. הפגישה נערכה באותו בית-קפה של זקנים שבו אני עורכת את כל פגישותיי העסקיות (גם כי יש לי חיבה לבתי-קפה שבהם ממוצע הגיל עומד על 70, וגם כי בגילאים שכאלו אנשים כל-כך שקועים בעניינם, מי מפאת כובד-שמיעה ומי מפאת חוסר-עניין בכל "השטויות האלו של הצעירים", כך שמצטמצמת פלאים האפשרות שמישהו יאזין לי ולשותפי העסקי הפוטנציאלי). אני לא יודעת אם כרזת-הפרסומת הענקית שהייתה מעליי היא שהיוותה את ההשראה, או שמא זה אחד מאותם רעיונות שנותרים תקועים המון זמן בראש, וכשמגיע המועד המתאים – הם פשוט צפים מאליהם החוצה (כמה פסטורלי, הא?).

על כל פנים, הרעיון נזרק. הוא נותר בינינו כמה רגעים. כולנו מתבוננות בו בעיניים חמדניות, תוהות אם לנעוץ בו את השיניים עכשיו, או כנשים אנינות-טעם, לתת לו להתיישן מעט ולתפוס איזו ארומה בשלה יותר...

אגלי זיעה קרה בצבצו על מצחה של כל אחת. התחלנו לתהות עד כמה אנו מכירות את זו שלצדנו, על-מנת לבטוח בה שלא תתנפל לבדה על הנתח הרעיוני הזה...

נשים.

כמו חיות התנפלנו על הרעיון הזה.

מעולם לא התארגנה הפקת-אופנה בכזו מהירות.

תוך שבוע וקצת הספקנו לארגן קונספט מהודק, כולל הגרפיקה של אחרית-דבר, 6 דוגמניות, אתר צילומים, סטיילינג, איפור, שיער ואביזרים נלווים. התנהלנו כמו זוג בולדוזרים שזכה בתוסף-דלק משובח במיוחד, תוך מעבר-מכשולים משל היו פיסות קונפטי מתעופפות באוויר.

בהתאם לקונספט (המהודק, כאמור) שלנו, החלטנו כי הפרסומות אותן נצלם יהיו פרסומות למזון. קיבלנו את התובנה הזו בשלוות-נפש כאשר הגיעה לראשונה, מבלי להתעכב עליה יתר על המידה (מעבר לשיקולי צבעוניות – "האם חסה תראה יותר טוב על רקע אדום, ורוד או ירוק?", לדוגמה).

בהגיע יום הצילומים, יצאנו לקניות ביחד: עגבניות, נקניק, לחמניות, חסה, תותים, צבעי מאכל, סודה, תפוזים (האמת היא שהתפוזים לא בדיוק נקנו, כפי שאומרת הפרסומת ההיא למזגן: "לא קניתי טורנדו. אבל יש לי"...הם גם לא בדיוק היו תפוזים. לא מהזן האכיל, על כל פנים). עוד על כל אלו הוספנו מזון-דוגמניות – עוגיות, במבה, ביסלי, שתייה קרה, שתייה חמה (אני מתחילה להישמע כמו באסטיונר בשוק, לא?)...

במקרר המקומי חיכתה לנו כבר עוגת-תותים שהוכנה מבעוד מועד (נראה לכם שעל-ידינו??? אנחנו בולדוזרים, לא מכונות-אפייה. תודה ל"מזרין" על העוגה הנפלאה). למקום הוזמנה גם פיצה. שתי הנ"ל – לצילומים.

מה אומר ומה אדבר? אכלנו הרבה.... אמנם פחות ממה שהיינו אוכלות לו היינו עושות שימוש בדוגמניות אמיתיות לצילומים האלו שלנו (נשים אמיתיות שוות הרבה יותר מכל שדופה מורעבת וזועפת במקרה דנן), אבל הרבה יותר ממה שאכלתי אי-פעם ביום צילום. ונשאר עוד. חזרתי הביתה מהפקת-אופנה עם שקית שוק מלאה בעגבניות, עם חצי נקניק ועם שתי לחמניות שומשום (נדמה לי שהעוגה נגמרה בשעה שעברנו על התמונות, עוד באותו היום, הפיצה הייתה בשעה הזו כבר עמוק-עמוק בבטן, בשלבי עיכול מתקדמים).

מי שיקרא את הפסקה האחרונה הזו שלי יחשוב שהתכנסנו לבופה "אכול-כפי-יכולתך" ולא לצילומים. הרשו לי לקטוע תפיסה זו בעודה באיבה. ביום הצילומים עצמו הפכנו מצמד בולדוזרים למנהלי פס-ייצור במפעל נצלני. בבית הצלמת, שמשמש גם כסטודיו, התנהל לו סרט-נע עפ"י העיקרון הבא. אני מלבישה דוגמנית בנקודה א' בחדר השינה. משם עוברת דוגמנית לנקודה ב' בחדר השינה לעמדת-השיער. משם עוברת דוגמנית לחדר-האמבטיה שם נמצאת עמדת-האיפור. משם עוברת דוגמנית לחלק הדרום-סלוני שם ממוקמת עמדת-הצילום (עמדה? שני מגדלי אייפל בזעיר-אנפין, התומכים ביניהם חתיכת בד-צבעוני ואיכותי, כמעט-מתוח, באורך 6 מטרים, מהתקרה ועד הרצפה, כולל). כמעט מתחשק לי להוסיף תרשים של המבנה לחידוד הבנת היעילות בה התנהל כל העסק.

תמונת הסיום: 6 שעות אחרי, הרבה מתחת לזמן הממוצע שאורך יום צילום, 8 פרסומות-דמה ושני בולדוזרים המחייכים זה לזה חיוך של עבודה שהתבצעה היטב.

רחש צרצרים, כינורות מנגנים סרנדה חרישית ברקע...

 

נראה לכן???

בולדוזרים לא ישנים אף פעם!

אנחנו כבר בפרויקט הרביעי המשותף שלנו.

ועוד היד נטויה.

 

 

צילום: גיל מורון-קורו

סטיילינג: יעל רוזנולד

איפור: אתי חדד

שיער: סיוון יונס

נשים "אמיתיות" שתרמו מזמנן והצטלמו: טלי, רנית, ליאב, רוני, שירלי (ופידל הכלב)

בגדים: המחתרת ; מש ניו וינטאג'